ביהמ"ש: צ'רלטון מתחמקת מתשלום חובה להתאחדות לכדורגל

רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב, חגי ברנר, הקטין בשבוע שעבר (24.2.11) את היקף העיקולים על כספי זכיינית שידורי הספורט צ'רלטון, שהוטלו לבקשת ההתאחדות לכדורגל בסכסוך הממושך ביניהן.

צ'רלטון חזרה בה מהסכם לשדר את משחקי ליגת העל, והבוררת גבריאלה דה-ליאו-לוי חייבה אותה לשלם להתאחדות 14.2 מיליון שקל. כמו-כן נקבע, כי על צ'רלטון לשלם חיובים כספיים נוספים שהתגבשו במהלך הבוררות.

לטענת ההתאחדות, מדובר בסכום כולל של 45 מיליון שקל - דמי הזכיינות שהייתה צ'רלטון אמורה לשלם לה. ואולם, דה-ליאו-לוי לא נקבה בסכומים, למעט 6.8 מיליון שקל שהיו אמורים להיות משולמים במהלך הבוררות. יחד עם פיצויים והוצאות, עומד החיוב הכולל בפסק הבוררות (שאושר בידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב) על 27.8 מיליון שקל.

צו העיקול שהוטל על צ'רלטון בתחילת הסכסוך עומד על 35 מיליון שקל, והיא ביקשה לבטלו כליל. היא טענה, כי סכום החיוב הבסיסי בבוררות עומד על 12.8 מיליון שקל, בעוד בפועל שילמה 24.8 מיליון שקל במסגרת הליכי העיקול. לטענתה, יתר הסכומים הם תיאורטיים ולא ניתן לגבותם בהליכי הוצאה לפועל.

ברנר קבע: "צו העיקול על מלוא הסכום שהתבקש איננו יכול לעמוד במתכונתו הנוכחית, קרי, כאשר הוא מבוקש במסגרת הליך להבטחת ביצועו של פסק הדין שאישר את פסק הבוררות. דומה כי בהחלט יש מקום להטיל עיקול זמני על נכסיה של צ'רלטון, המתחמקת מזה זמן רב, בלא טעם ענייני של ממש, מתשלום חיוביה הכספיים כלפי ההתאחדות, אלא שהאכסניה שנבחרה לשם כך על-ידי ההתאחדות איננה אפשרית מבחינה דיונית".

ברנר ציין, כי בפני ההתאחדות עומדות דרכים משפטיות אחרות לגביית החוב. עם זאת, החליט כאמור להפחית את העיקול ולהעמידו על הפער שבין הסכום המפורש הנקוב בבוררות לבין הסכום שכבר שולם, דהיינו 3 מיליון שקל.

בשולי החלטתו, שב ברנר ותוקף את צ'רלטון: "אין ספק שצ'רלטון עושה כל מאמץ על-מנת להתחמק מתשלום חובה כלפי ההתאחדות, למרות שחוב זה איננו יכול להיות עוד שנוי במחלוקת (בכפוף לערעור על ההחלטה לאשר את פסק הבוררות), והכל תוך הערמת מכשולים דיוניים על ביצועו של פסק הבוררות. ניתן היה לצפות מצ'רלטון שתפעל על-פי פסק הבוררת, ככתבו, כלשונו וכרוחו, כל זמן שביצועו לא עוכב על-ידי בית משפט מוסמך, אלא שצ'רלטון בחרה לנהוג בדרך אחרת, ושיקוליה עימה.

"יחד עם זאת, מן הבחינה הדיונית הטהורה, היא זכאית לעשות כן, גם אם הרושם הכללי שנוצר מחמת התנהגות כזו, שלא נועדה אלא לדחות את הקץ, הוא בהחלט רושם שלילי, לשון המעטה".