בית המשפט העליון קבע (יום א', 1.7.03) כי לבורר בסכסוך בין שני צדדים, קיימת חסינות מתביעה אזרחית בכל עוולה נזיקית, למעט בגין מעשים או מחדלים שכרוך בהם מניע פסול, המגיעים כדי מעילה באמון. בכך, שונה חסינותו של בורר מחסינותו של שופט.
השופטים אנגלרד, ריבלין ופרוקצ'יה, דנו בערעורו של אריה ברנוביץ', שהיה בורר בסכסוך בין משה תאומים, מרדכי כידון ומשה גולדברג, בעלי משרד הפרסום גיתם, ובין 3 חברות קבלניות, שהתחייבו לבנות עבורם את משרדי חברת הפרסום.
ברנוביץ' מונה כבורר יחיד ומוסכם בין הצדדים, והוטל עליו להכריע בשיעור הפיצויים שעל הקבלנים לשלם לגיתם, עקב אי סיום העבודות במועד שנקבע בהסכם המכר.
לאחר מתן פסק הבוררות, ביקשו תאומים וגיתם לבטל את פסק הבורר, ובית המשפט המחוזי הורה לברנוביץ' לנמק את הפסק, כ-6 שנים לאחר תום ישיבות הבוררות. לאחר שברנוביץ' נתן פסק משלים, החליט בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הבוררות, בשל האיחור בנתינתו, אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו, והעמיד אותו על כנו.
בשנת 98' הגישו בעלי גיתם, באמצעות עו"ד עמית קריספין ואלי זוהר, תביעה נגד הבורר ברנוביץ', מכח סעיף 30 לחוק הבוררות, בה דרשו פיצוי בסך 3 מיליון ש"ח, בטענה כי הפר את חובת הנאמנות שלו כלפיהם, ובהתבסס על עילות הפרת הסכם והתנהגות חסרת תום לב בקיום חיוביו כבורר.
מעשיו של ברנוביץ', עליהם נסמכה התביעה: פסיקת פיצויים לקבלנים תוך חריגה מסמכותו כבורר; איחור בלתי סביר במתן פסק הבורר; אי העברת פרוטוקול דיוני הבוררות לעיון המשיבים על אף פניות חוזרות ונישנות; מתן עדות שאינה מתיישבת עם העובדות במסגרת הבקשה לביטול פסק הבורר; הסתייעות במומחה חיצוני ללא עידכון בעלי הדין וקבלת תשלום בסך 200,000 ש"ל מהקבלנים בלא הודעה למשיבים.
ברנוביץ' הגיש, באמצעות עו"ד יאיר גרין וניצן שמואלי, בקשה לסלק את התביעה על הסף, בשל העדר עילה (חסינות הבורר), השתק עילה והשתק פלוגתא (טענות גיתם נידונו והוכרעו לגופן בבקשת ביטול פסק הבורר). עוד טען, כי סעיף 30 לחוק הבוררות, מאפשר להגיש תביעה נגד בורר, רק אם בית המשפט העבירו מתפקידו, או שבית משפט ביטל את פסק הבורר מאחר ומעל בתפקידו, ותנאים אלה לא נתקיימו כאן.
בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף 30 הינו עצמאי, ואינו דורש כל תנאי סף כדי לתבוע בורר. גם טענותיו של ברנוביץ' באשר להשתק העילה והשתק הפלוגתא נדחו, באשר הוא לא היה צד להליך ביטול הפסק, "וממילא לא ניתן לתובעים יומם בהליך שיפוטי כנגדו ולא היתה להם הזדמנות לעמתו כנגד טענותיהם המועלות כלפיו". מעבר לכך, עילות התביעה בשני המקרים שונות.
הערעור לבית המשפט העליון
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של הבורר על החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי לבורר חובת נאמנות כלפי בעלי הדין (מכח סעיף 30 לחוק), כמו זו של עו"ד, נאמן, כונס נכסים, מפרק, מנהל עזבון וכו'. "בין הבורר לבין בעלי הדין שוררים יחסי אימון, ועל הבורר לפעול תוך שמירה קפדנית על דרישה זו".
אם מעל בחובה זו זכאי הנפגע לתובעו לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה. על-אף שסעיף 8 לפקודת הנזיקין מקנה חסינות לבעלי תפקיד שיפוטי בכלל, הרי שסעיף 30 לחוק הבוררות, יוצר הסדר מיוחד באשר לחסינותו של בורר. ההסדר המיוחד קובע כי "הבורר אחראי למעשים של מעילה באימון בביצוע תפקידו".
סעיף 30 יוצר את "נקודת האיזון בתשתית אחריותו של הבורר כלפי המתדיינים: נתונה לו חסינות מתביעה על ביצוע תפקידו ברשלנות, בחריגה מסמכות שלא מדעת, או תוך סטייה מדרישות השקידה, המיומנות והמקצועיות. מנגד, הוא נתון לתביעה על מעילה באימון ובצוע תפקידו מתוך מניע פסול".
הבורר חב בחובת נאמנות ובחובת זהירות
מעבר לחובת הנאמנות, חב הבורר גם בחובת זהירות: "חובת האימון נועדה להבטיח את מילוי התפקיד ביושר ובהגינות ולמנוע ניצול לרעה של כח המשרה לתכלית שאינה קשורה בצרכי התפקיד. חובת הזהירות נועדה להבטיח כי התפקיד יבוצע ברמה מקצועית נאותה, באחריות ובשקידה".
השופטת פרוקצ'יה קבעה כי "דינו של בורר לא הושווה באופן מלא לזה של שופט. המחוקק ראה לנכון להעמידו בחזקת אחראי כלפי בעלי הדין, במיגזר צר של אחריות, הנוגעת למעשי מעילה באימון אשר הסבו להם נזק. מקור האחריות בחובה שחב הבורר כלפי בעלי הדין אשר מינו אותו לתפקיד. בזאת, ראה המחוקק להבחין את הבורר מבעל משרה שיפוטית ממש".
עם זאת, נמנעה פרוקצ'יה מלהכריע בשאלה "האם חסינות נושאי משרה שיפוטית מכח סעיף 8 לפקודת הנזיקין משתרעת גם על פעולות מתוך מניע פסול", בטענה שאינה זקוקה להכריע בה.
לגופו של עניין, אימץ בית המשפט העליון את החלטות השופטת הילה גרסטל במחוזי, ודחה את הערעור.
רע"א 6830/00 אריה ברנוביץ' נ' משה תאומים ואח'
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
