שר האוצר יובל שטייניץ אינו פועל באופן נמרץ - כפי שהוא יודע לעשות - ולכן התחייבותו שניתנה על-ידו לבית המשפט העליון למכירת כל מניות המדינה בבנק לאומי - אינה מכובדת. כך עולה מבירור שנערך.

התחייבות שטייניץ ניתנה בספטמבר 2010, בתגובה ובמהלך הדיון בעתירתו של איש העסקים שלמה אליהו. העתירה נדונה בפני השופטים: המשנה לנשיא אליעזר ריבלין, אשר גרוניס ומרים נאור. בתגובה להתחייבות ובתקווה שאכן תקויים, מוצה הדיון. אליהו התבקש על-ידי השופטים למשוך את העתירה, שהתייתרה, וכך עשה.

אליהו, המחזיק 9.59% ממניות בנק לאומי, הגיש שבעה חודשים קודם לכן עתירה נגד מדינת ישראל, שר האוצר ובנק לאומי, שבה ביקש לחייב את המדינה למכור לאלתר את מניות לאומי המצויות בבעלות הממשלה, ולקבוע לוח זמנים מיידי למכירת המניות. דרישתו הועלתה נוכח מצבו המיוחד, אליו נקלע: מכוח הסדר מניות הבנקים והחקיקה שהתלוותה לו - כל זמן שמחזיקה המדינה מניות בבנק לאומי, היא זו המחזיקה באמצעי שליטה בבנק, וזכויותיו הבסיסיות כבעל המניות הגדול ביותר בבנק לבקש ולקבל היתר שליטה, נשללות למעשה.

אליהו מבקש להביא לבטלות ההסדר הנ"ל, במיוחד נוכח התחייבותה של המדינה, שניתנה פעמים רבות, למכור את המניות ולאפשר לבעלי מניות בבנק לגבש גרעין שליטה. אליהו, המחזיק קרוב ל-10% מהמניות - אותן רכש בהסתמכו על התחייבות המדינה - הוא המשקיע הפרטי הגדול ביותר בבנק לאומי.

מאז הדיון וההתחייבות בפני בג"צ חלפו חודשים רבים. בפועל, מכרה המדינה בינואר 2011 רק 5% ממניות לאומי לבנק ההשקעות UBS, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח. בידי המדינה נותרו 6.5% ממניות לאומי אותם התחייבה למכור בחלוף חודשיים.

אלא שגם התחייבות זו אינה מקויימת. המדינה ממשיכה להחזיק בשליטה בבנק באמצעות 6.5%. בפועל נוצר מצב לפיו מיעוט בעלי מניות עושק/גוזל מבעלי מניות גדולים יותר, כמו אליהו וקרנות פנסיה, את האפשרות להגיע לגרעין שליטה.

להלן תגובת שר האוצר שטייניץ לשאלה מדוע התחייבותו אינה מקויימת:

"משרד האוצר פועל למכירת ייתרת אחזקות המדינה בבנק לאומי. מכירת מניות בנק לאומי טעונה אישור של ועדת כספים. עד כה לא ניתן אישור של הוועדה למכירת ייתרת המניות. חברי הוועדה דרשו לקיים דיון בתיקון חוק בנקאות רישוי (תיקון מראני) בטרם יאשרו את מכירת ייתרת המניות. הדיון הבא בנושא יתקיים בתחילת מאי".

תגובת שטייניץ ממעיטה בכוחו. שר האוצר הוא כיום אחד האישים החזקים במשק. ברצותו, יש בידו הכוח לעשות את הלובי המתאים כדי להשיג את מבוקשו. שטייניץ נמנע מלעשות זאת, והתוצאה: התחייבותו לבית המשפט העליון אינה מקויימת.