בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב דחה (17.4.11) את תביעתו של עזאם עזאם נגד חברת תפרון, בה הועסק במצרים עד מעצרו באשמת ריגול לטובת ישראל. עזאם תבע מאות אלפי שקלים כשכר עבודה, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, ופיצוי בגין אי הפרשה לגמל.
עזאם הועסק במפעל של תפרון במצרים ונעצר בנובמבר 1996. באוגוסט 1997 הורשע עזאם ונדון ל-15 שנות עבודת פרך, אם כי שוחרר לאחר שמונה שנים. עזאם וישראל הכחישו כל העת את הטענות המצריות נגדו.
בדיון בתביעתו של עזאם התברר, כי תפרון שילמה למשפחתו את מלוא משכורתו במשך שנה וחצי לאחר מעצרו. לאחר מכן קיבל על עצמו משרד ראש הממשלה את התשלום, אם כי בפועל הועבר הכסף באמצעות תפרון. החברה גם שילמה לו פיצויי פיטורין בסך 100,000 שקל, אשר שיקפו גם את תקופת מאסרו.
עזאם טען, כי המשיך להיות עובד תפרון גם בתקופת המאסר ולכן תבע לקבל את מלוא שכרו בגין תקופה זו, על-פי 24 שעות ביממה. לחלופין טען, כי מאחר שקיבל 90 דולר ליום בתקופת עבודתו בחברה, הוא זכאי ל-180 דולר ליום לכל תקופת המאסר, וכן אש"ל בסך 500 דולר לחודש כפי שקיבל ערב מעצרו.
חוזה העבודה הפך לבלתי אפשרי
תפרון טענה, כי החוזה בינה לבין עזאם סוכל מסיבות שלא הייתה כל שליטה עליהן ושלא ניתן היה לצפותן מראש. לדבריה, התשלומים שהעבירה למשפחת עזאם לאורך השנים היו לפנים משורת הדין ומטעמים אנושיים, ואינם מעידים על המשך קיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.
השופטת הבכירה
מיכל לויט קיבלה את עמדת תפרון. לדבריה, "אין כל ספק כי בתקופת מעצרו של התובע במצרים חוזה העבודה בוטל והפך לבלתי אפשרי. באשר לנסיבות בעטיין אותו ביצוע הפך לבלתי אפשרי, לא שוכנענו כי יש להאשים בכך, לא את התובע ואף לא את הנתבעת. חוזה העבודה בוטל שלא בעטיים של צדדיו, במעשה או במחדל. בטלותו נכפתה עליהם בעל כורחם על-ידי צד שלישי, גורמי המשטר במצרים, שעצרו את התובע ולצדדים לחוזה לא הייתה כל אפשרות למנוע זאת.
"...אף אם היינו מניחים, כטענת התובע, כי באופן סביר ואובייקטיבי ניתן היה לצפות מראש את האפשרות שהתרחשה בפועל (הנחה שלא הוכחה) הרי שעדיין, התממשותה במציאות לא כרוכה הייתה במעשה או במחדל של צד מצדדיו של חוזה העבודה.
"מכל מקום, איננו מקבלים כלל את טענת התובע לפיה הנתבעת הייתה יכולה לצפות את קרות האירועים שקרו. מעצרו של התובע התרחש במדינה המקיימת קשרי שלום עם ישראל בתקופה בה לא היו אירועים קיצוניים במדינה אליה נשלח התובע, וכמובן בתקופה בה המשטר במצרים היה יציב ולא כמות שהוא בימים אלה. יוטעם עוד כי התובע היה אחד מכמה עובדים שנשלחו לעבוד במצרים מטעם הנתבעת ואשר להם לא אונה כל רע".
רק בשל התלאות לא נפסקו הוצאות
עוד מציינת לויט, כי תפרון אכן פנתה לגורמים שונים בזמן מאסרו של עזאם בבקשות לסייע למשפחתו, והציגה אותה כ"עובד החברה". ואולם, הדבר נעשה רק כדי להקנות לגיטימיות לפנייתה, ולא משום שאכן ראתה אותו כנמנה על מצבת עובדיה. לדבריה, עובדה זו מוכחת מפנייתה של החברה למשרד ראש הממשלה בבקשה שיקח על עצמו את תשלום שכרו של עזאם, פנייה שכאמור נענתה.
בסיום פסק הדין, אומרת לויט: "אין כל ספק כי סכום התביעה אדיר המימדים מצדיק הטלת הוצאות גבוהות במיוחד כנגד התובע עם דחיית תביעתו במלואה. עם זאת, מצאנו לנכון, נוכח תלאותיו הרבות והסבל הרב שהיה מנת חלקו שלא לפסוק הוצאות לחובתו, הגם שאנו מודעים להיקף ההגנה שנדרש לנתבעים, ודאי תוך הוצאת סכומים לא מבוטלים בגין התביעה".
