"לא מדברים על מה שאסור שיקרה כתוצאה מהעומס, אבל זה קריטי. אסור שקולו של האדם שמגיע למערכת המשפט יילך לאיבוד. אנחנו צריכים לעשות משפט טוב, להכיר את החומר, לשמוע את הטיעונים ולתת פסק דין ראוי. אסור שמי שמגיע למשפט, השופט יצעק עליו 'נו נו' וישלח אותו החוצה להתפשר". כך אומרת נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר.
לדברי ברלינר, אשר דיברה בכינוס ועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין, העומס בבתי משפט השלום גורר עומס, משום שהשופט אינו יכול להכתיב החלטות במקום, עליו לשבת בבית ולעשות זאת, ואז הוא לא יכול להתכונן לדיון של מחר. בבית המשפט המחוזי, אמרה, העומס שונה, משום שהתיקים הם מורכבים וחייבים להתכונן להם; לא מצאתי דרך להתכונן בלי להקדיש זמן. ואילו בעליון העומס הוא הגדול ביותר, בגלל כובד האחריות שכן אין ערכאה נוספת.
ברלינר הוסיפה כי מערכת המשפט מתקווננת ועושה מאמצים עילאיים להתגבר על העומס בכל הדרכים: גביית אגרות והוצאות כדי למנוע הליכי סרק; ניהול תיקים ברציפות, תוך אומדן מראש של מספר הימים שיידרשו וקביעת מועדים רצופים ככל האפשר; עידוד של הגשת סיכומים בעל-פה.
"לא צריך על כל תיק לכרות יער גשם, כל שופט יודע להשתמש בתוכנות משפטיות ולא צריך לתת לנו הר של אסמכתאות. פסקי דין קצרים הם גם פונקציה של טיעונים קצרים". לדברי ברלינר, התמחות שופטים היא חשובה מאוד, ולצד זאת - יש להעניק להם יותר עזרה בדמות עוזרים משפטיים ומתמחים.
ברלינר נשאלה בידי מנחה המושב, עיתונאי הארץ
נחמיה שטרסלר, מדוע אין להגביל את עורכי הדין בהיקף פסקי הדין. היא השיבה: "שופט שרוצה לכתוב ספר - שיעשה את זה בשעות הפנאי שאין לו. תיק זה לא ספר. אבל הוא חייב להתמודד עם הסוגיות שלפניו, אחרת ערכאת הערעור תאמר לו: לא נגעת בסוגייה מסוימת. אבל המצב הוא שהפרוטוקולים הם אלפי עמודים והסיכומים מציגים בפניו עשר נקודות עקרוניות, וכאורך ההליך כך אורך פסק הדין".
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
