אם למישהו היה ספק בדבר קיומה של אפליה עדתית במוסדות חינוך חרדיים לבנות, בא
מיכה לינדנשטראוס ומסיר אותו לחלוטין. וממצא חמור עוד יותר: משרד החינוך יודע על האפליה ואינו עושה דבר. למעשה, מרכז החינוך העצמאי עושה כמעט ככל העולה על רוחו, גם אם הדברים מנוגדים להנחיות מפורשות של משרד החינוך.
בדצמבר 2006 בדק משרד החינוך 86 תקנונים של בתי ספר חרדיים וקבע שיש לעשות שינויים ב-60 מהם. לדוגמא: המשרד הורה שלא להתנות את קבלתה של תלמידה בכך שאמה בוגרת "סמינר בית יעקב" ואביה "בוגר הישיבות הקדושות", למחוק את התיאור המפורט של לבוש ההורים בתקנון ולבטל איסורים שהוטלו על הבנות, כמו האיסור להשתתף במסיבות ימי הולדת של חברות לכיתה.
באופן לא מפתיע, בתי הספר התעלמו מן ההנחיה. ואולי לא פחות מפתיע: משרד החינוך לא טרח לבדוק האם הוראתו מומשה. "השתלשלות הדברים בעניין זה מעידה על חולשה ממשית של המשרד בעניין הפיקוח על מוסדות החינוך העצמאי", קובע המבקר.
גם העיריות לא מפקחות
משרד המבקר בדק את הטיפול של משרד החינוך בשתי תלונות שהוגשו לו בדצמבר 2009 על בתי ספר חרדיים בבית שמש, ומצא שהטיפול נעשה בכפפות של משי: בניגוד לעמדת גורמים במשרד עצמו, הוא לא הורחב לבחינה כוללת של נוהלי הרישום וסדרי הקבלה בבתי הספר החרדיים. "טיפול זה מצביע על דפוסי פיקוח מוגבלים ומרוסנים, שספק רב אם יש בהם כדי להבטיח שמערך הקבלה והרישום מתנהל כראוי באופן שוטף תוך מניעת פגיעה בעיקרון השוויון", אומר המבקר.
גם הרשויות המקומיות לא מילאו כהלכה את תפקידן בפיקוח על בתי הספר החרדיים. כך, למשל, עיריית ירושלים נעזרת בוועדה חיצונית בה חברים שני רבנים, לבדיקת ערעורים של הורי תלמידות בחינוך העל-יסודי. אלא שהעירייה לא מינתה את הוועדה באופן רשמי, לא הגדירה את תפקידה ואין לה מושג מהם השיקולים המנחים את שני הרבנים. זהו מצב החורג מכללי מינהל תקין, קובע המבקר.
לגבי עיריית בני ברק מסתפק המבקר במשפט אחד: "העירייה אינה ממלאת את תפקידה בכל הנוגע לפיקוח על קבלת התלמידות לבתי הספר העל-יסודיים שבתחומה". ואילו עיריית מודיעין עילית אינה יודעת דבר על הרישום לבתי הספר להם הקצתה מבנים וציוד, היא לא פרסמה את מועדי הרישום לבתי הספר ומאמציה למצוא מקומות לימוד לתלמידות בכיתות ט' התמצו בנסיונות לשכנע את בתי הספר לקבל את התלמידות.
הפיקוח כה רופף, עד שכאשר ח"כ
חיים אמסלם הגיש שאילתא לשר
גדעון סער בנוגע למספר התלמידות שנדחו מבית ספר מסוים, התבססה תשובת המשרד כל-כולה על נתוניו הכוזבים של בית הספר. המבקר מצא, כי דווקא הנתונים של אמסלם היו הנכונים. ובכלל: המשרד כמעט ואינו יוזם פיקוח על הליכי הקבלה, אלא מסתפק בבירור - שטחי בדרך כלל - של התלונות המגיעות אליו, בירור המסתיים לרוב במתן גיבוי לחינוך העצמאי.
הכי טוב להיות "אחות של"
בתי הספר מעדיפים לקבל מועמדות שהן אחיות של תלמידותיהם. כך נוצר מצב אבסורדי, בו בת המבקשת להתקבל לבית ספר שונה משל אחותה - נחשדת כאילו נדחתה בו. המבקר מביע את החשש, שקריטריון "אחות של" הוא העיקרי ואף היחיד לקבלת תלמידות, וכך מונצחים קני המידה משנים עברו ומופלות לרעה מי שהן בנות יחידות, בנות בכורות או מי שאחיותיהן לומדות בבתי ספר אחרים.
המבקר מצא, כי מידע על המועמדות מגיע לבתי ספר תיכוניים ממקורות שונים, בהם בית הספר היסודי, ועד ההורים וגורמים שונים בקהילה. למידע זה יש משקל רב בהחלטה אם לקבל מועמדת או לדחותה. הליך זה פותח פתח להעברת מידע אשר נועד להשפיע על החלטת בית הספר, מאפשר שימוש בפריטי מידע שמידת מהימנותם מוטלת בספק וכאלה שנמסרים שלא
בתום לב, ועלול להביא לידי פגיעה בצינעת הפרט.
החינוך העצמאי הצליח להשתלט אפילו על הליך הערעורים של משרד החינוך: הוא דרש שההורים יערערו קודם כל בפניו, והטיל בספק את סמכותו של המשרד לעסוק בערעורים על החלטותיו. גם כאן, המשרד לא ממש נלחם. הוא לא פירסם לציבור את קיומה של ועדת הערר ולא בדק האם בתי הספר עשו זאת (התשובה, אגב, היא שלילית). מסקנתו של המבקר: המשרד "פעל כמי שיצא ידי חובתו במינויה".
מכסת ה-30% הפכה להיות מקסימום
מכאן עובר המבקר לשאלה הנפיצה ביותר: קבלת תלמידות לפי מוצאן. הוא קובע חד-משמעית, כי בבתי ספר על-יסודיים לבנות במגזר החרדי נהוגה מכסה לקבלת בנות ממוצא ספרדי. מכסה זו יצאה מלפני הרב יוסף שלום אלישיב: לפחות 30% מהתלמידות שיקבל כל בית ספר על-יסודי יהיו יוצאות עדות המזרח. במגזר החרדי מסבירים זאת ב"אפליה מתקנת", אך יש בתי ספר הסבורים שזוהי מכסה מירבית.
המבקר קובע: "ממצאי הביקורת על ציון מוצאן העדתי של מועמדות במסמכי עיריית ירושלים ובמסמכים של בתי ספר, יכולים להעיד שההחלטה אם לקבל מועמדת תלויה גם במוצאה. קבלת החלטה לדחות מועמדת בשל מוצאה הספרדי היא בבחינת אפליה על-רקע עדתי".
האפליה באה לידי ביטוי גם בעובדה שבין בתי הספר העל-יסודיים במגזר החרדי, יש מוסדות שמיועדים לבנות ממוצא ספרדי. "הקמתם של בתי ספר לתלמידות ממוצא ספרדי אשר לא התקבלו לבתי הספר המבוקשים ושיבוץ מרבית התלמידות ממוצא אשכנזי בבתי הספר המבוקשים, יכולים להעיד על אפליה של מועמדות בשל מוצאן העדתי", שב וקובע המבקר.
מה עם משרד החינוך? הוא ממשיך להיות שבוי בידי החרדים: "גם לאחר שממצאי הביקורת הוצגו למשרד החינוך, הוא העדיף לעמוד על דעתו שקיומם של בתי ספר לבנות ממוצא ספרדי נובע מרצונו של הציבור הספרדי, ולא בחר לבחון את הנתונים האמורים ולנתח את הגורמים לקיומם".
בשאלוני ההרשמה שנבדקו לא נדרשו ההורים לציין בפירוש את מוצאם. עם זאת, הם נדרשו לציין לעיתים מהו שם משפחתה הקודם של האם, היכן מתפללים ההורים ובאיזו ישיבה למד האב. בהנחיות לבתי ספר יסודיים אסר משרד החינוך לדרוש פריטי מידע אלו. את החינוך העצמאי האיסור הזה לא מעניין.
בנובמבר 2009 התלונן תושב מודיעין עילית לפני שר החינוך ומנכ"ל המשרד, ואחר כך גם לפני העירייה, על "הפליה על-רקע גזעני במוסדות החינוך במודיעין עילית". העירייה לא הגיבה על טענותיו והמשרד לא קיבל החלטה בעניינו עד אוקטובר 2010. טיפולו של המשרד - ובייחוד טיפולה של ועדת הערר - בעניינו של המתלונן התאפיין בסחבת פסולה ובהתעלמות מחומרת הטענות ומדחיפות הטיפול בתלונתו, קובע המבקר.
להנהיג שינוי של ממש בפיקוח
בסיכום פרק זה מדגיש המבקר, כי העובדה שבנות ממוצא ספרדי התקבלו לבתי ספר חרדיים, אינה מלמדת על אי-אפליה, "שכן ייתכן שמיון הוגן ושוויוני היה מאפשר לבנות נוספות ממוצא זה להתקבל".
המבקר ממשיך: "העדויות המצביעות על החשש לקיומה של אפליה על-רקע עדתי בבתי הספר שבפיקוח המשרד היו גלויות למשרד, והיה עליו לבדוק היטב את הליכי הרישום והשיבוץ בבתי הספר. משרד החינוך לא קיים פעולת פיקוח ממשית אשר היה בה כדי להבטיח הליכי קבלה שוויוניים ולא עשה את הדרוש כדי למנוע אפליה".
ומכאן - להמלצות: על הנהלת משרד החינוך להנהיג שינוי של ממש בפיקוח על רישום תלמידות לבתי ספר במגזר החרדי ועל שיבוצן. יש לקבוע כללים ברורים להליכים אלה ולפרסם אותם בציבור; להתאים את תפקידי המפקחים למציאות הייחודית במוסדות החינוך במגזר החרדי; להגביר את נוכחות המפקחים במוסדות החינוך; לקבל מהנהלת האגף דיווחים תקופתיים על יישום השינויים הנדרשים בהליכי הקבלה לבתי הספר.
"בראש ובראשונה מוטל על הנהלת המשרד לוודא שעובדי המשרד והנהלת החינוך העצמאי פועלים בנחישות ובנמרצות כדי לעקור מהשורש כל אפליה או חשש לאפליה על-רקע עדתי", מסיים המבקר.
