שוב: איסור פרסום על שמו של תורם מרכזי לאולמרט

אהוד אולמרט אומר (יום ג', 12.7.11), כי קיבל תרומות בארה"ב למימון שכרו של עו"ד יגאל ארנון במשפט החשבוניות בליכוד, והללו הועברו לארנון דרך משרד עורכי דין אמריקני. לטענת התובע, עו"ד אורי קורב, בחקירתו במשטרה אמר אולמרט שהתרומות הועברו אליו וממנו לארנון. אולמרט השיב, כי אינו זוכר מה אמר במשטרה.

קורב ביקש לדעת מדוע תרומותיהם של משה טלנסקי (140,000 שקל) וג'ו אלמליח (100,000 דולר) הוכנסו לחשבונו האישי ולא לחשבון התרומות בארה"ב. אולמרט השיב, כי היה לו קשר אישי עם שני אלו, והם הרגישו בנוח יותר להעביר את הכספים לחשבונו האישי. לדברי אולמרט, הוא אינו יכול לחשוף את שמו של התורם האמריקני המרכזי באותה עת. בעבר אמר אולמרט, כי שכרו של ארנון הסתכם ב-900,000 דולר.

בית המשפט הטיל - בהסכמת המדינה - איסור פרסום על שמו של המרכזי, ואולמרט כתב את שמו על פתק שנמסר לבית המשפט. עו"ד יובל יועז, הפרשן המשפטי של גלובס, התנגד לאיסור הפרסום באומרו שאין שום עילה שבדין המצדיקה את איסור הפרסום, למעט היחסים האישיים בין אולמרט לאותו תורם. קורב ביקש לדחות את ההתנגדות ואכן ארד דחתה אותה. יצויין, כי זו הפעם השנייה בה בית המשפט אוסר על פרסום שמותיהם של תורמים מרכזיים לבקשתו של אולמרט.

אולמרט נימק את בקשותיו בכך שהבטיח בזמנו לתורמים ששמותיהם לא ייחשפו, כך שלמעשה הנימוק הוא יחסיו האישיים של אולמרט איתם. הוא לא העלה נימוק של סכנה לחיי התורמים או אפשרות שיסתבכו מול רשויות החוק בארצות מגוריהם.

חוק יסוד השפיטה קובע: "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". חוק בתי המשפט מתיר לדון בדלתיים סגורות רק מהנימוקים הבאים: "(1) לשם שמירה על בטחון המדינה; (2) לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה; (3) לשם הגנה על המוסר; (4) לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע כהגדרתו בסעיף 368א לחוק העונשין, תשל"ז-1977; (5) לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על-פי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998; (6) בוטלה. (7) הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל; (8) לשם הגנה על סוד מסחרי".

לאור זאת נראה, כי לא הייתה כל הצדקה להטלת איסורי הפרסום על שמות התורמים. גם הסעיף היחיד הנראה רלוונטי - "הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל" - למעשה אינו חל בעניין זה, משום שאולמרט לא אמר שיסרב למסור את שמו של העד אם יחוייב. גם אם אולמרט היה מסרב, יכול היה בית המשפט לכפות זאת עליו.