בשנים האחרונות מתהלכת באיירן מינכן על הגבול הדק שבין שיגעון לדיכאון, בין זכיה באליפות לאובדנה, בין הצורך להביא סוללת כוכבים לבין חסכנות קיצונית בחלון העברות. אולם, עם התוצאות אי אפשר להתווכח. מאז 1996 לא קרה שתואר המייסטרשאפט חמק מידי האימפריה של אולי הנס למשך יותר מ-12 חודשים. בעשור האחרון באיירן מתקשה ליצור שושלת אליפויות (איבדה אותן לשטוטגרט ב-2007, וולפסבורג ב-2009 ודורטמונד ב-2011) הרבה בשל העומס של ליגת האלופות ושרשרת פציעות, אך לפחות מצליחה לשקם את תדמיתה במהירות. גם בקיץ הנוכחי האנשים החזקים ברחוב זאבנר במינכן שלפו את פנקס הצ'קים על מנת להשיב את כוח ההרתעה. בניגוד לעבר, השינויים הפעם אינם נוצצים ואטרקטיביים, אך שקולים ונקודתיים ושוב מציבים אותה כמועמדת מספר אחת לאליפות הבונדסליגה.
נחזור מעט אחורה. מאז הקמת האליאנץ ארנה ב-2005 נהנתה באיירן מתזרים מזומנים מרשים, שאיפשר לה לבצע שופינג מאסיבי ולהתחרות עם הקבוצות הבכירות ביבשת על כוכבים גדולים. אחרי שסיימה במקום הרביעי בלבד ב-2007 ומצאה עצמה לראשונה במילניום הנוכחי מחוץ לליגת האלופות, יצאה באיירן החבולה למסע קניות נוצץ שכלל בין היתר את פרנק ריברי, מירוסלב קלוזה, לוקה טוני ו-7 שחקנים נוספים בעלות שיא של 88 מיליון יורו. האליפות שבה לחיקה, אבל הקיץ שלאחר מכן היה שומם. ללא שחקני רכש הפסידה באיירן את התואר לוולפסבורג ב-2009 ולאחריו הגיבה מיד בנשק החזק שלה: עוד 74 מיליון יורו נשפכו על אריאן רובן, מריו גומז ואחרים. ופעם נוספת חזר הכתר לבוואריה. בקיץ הקודם שוב ישבה האלופה הגרמנית בחיבוק ידיים וראתה את דורטמונד התוססת והצעירה מנשלת אותה מתארה. המסקנה המתבקשת? עוד חיזוק.
הפעם עלות הרכש עומדת על 44 מיליון יורו, שהם למעשה יותר מרבע מכלל ההוצאות של קבוצות הבונדסליגה בחלון העברות. הקיץ לא נחתו שמות מפוצצים שמאיישים את החוליה הקדמית ו"רק" חמישה שחקנים חדשים הצטרפו לאליאנץ ארנה. שניים מהם, החלוץ הדני נילס פטרסן (2.8 מיליון יורו מקוטבוס), והקשר היפני טאקשי אוסמבי (מושאל מאוסאקה), מיועדים לשמש כמחליפים ומתויגים כהשקעה עתידית. מי שצריכים לעשות את ההבדל הם השוער והרכש המעניין של הקיץ, מנואל נוייר, שהגיע משאלקה תמורת 22 מיליון יורו, הבלם-מגן ג'רום בואטנג, ששב לבונדסליגה ממנצ'סטר סיטי (13.5 מיליון), והמגן הברזילאי ראפיניה מגנואה (5.5 מיליון יורו). הדגש הוא ברור: הגנה. החוליה שהייתה לעקב אכילס של באיירן בעונה שעברה, זו שקרסה בצמד המפגשים מול אינטר בשמינית גמר האלופות ושדרדרה אותה עד למקום השלישי בליגה, חייבת לעבור שידוד מערכות. נוייר, בואטנג וראפיניה בהחלט יכולים לייצב אותה.
העיתוי שבהחתמת נוייר מלמד הרבה על מדיניות הרכש במינכן. שוער נבחרת גרמניה כבר הצהיר כי לא ישחק בשום מקום פרט לגרמניה ושאין בכוונתו להישאר בשאלקה. באיירן יכולה הייתה בתיאוריה לצרף את נוייר ב-2012, מועד סיום החוזה שלו בגלזנקירשן, אבל העדיפה לרכוש אותו לפני כן בשל החשש שיחמוק לה בין האצבעות. אין ספק שנוייר הוא אחד השוערים הטובים בעולם ומהווה תחליף ראוי להאנס יורג בוט הוותיק ופתרון בטוח יותר ממיכאל רנסינג ותומאס קראפט. מידת התאקלמותו במינכן קשורה יותר בפן החברתי והמנטלי. מאז הספיק ללבוש את האפודה מספר 1 בבוואריה, ספג השוער מטח של קללות ונאצות מצד יושבי היציע הדרומי בארנה במשחקי ההכנה. מעבר לכך שנחשב לסמל היריבה המושבעת (נמצא מגיל 5 בשאלקה), הוא זכור כמי שלפני שנתיים ביצע תנועה מגונה לעבר אוהדי באיירן כשלעג לאוליבר קאן, האיש אותו הוא אמור לרשת. אם יתגבר על המשבר הראשון שלו במהרה, אין סיבה שבמינכן לא ייהנו ממנו לשנים רבות.
התיאום החשוב ביותר של נוייר יהיה עם בואטנג. הבלם ממוצא גנאי לא היה האופציה הראשונה של באיירן (קדמו לו מאט הומלס ובנדיקט הובדס), אבל בשל הרב-גוניות שלו (יכול לשחק בכל עמדה בהגנה כולל כקשר אחורי) והנתונים הפיזיים המרשימים החלק האחורי של באיירן ובעיקר שותפו למרכז ההגנה, הולגר באדשטובר, אמורים להרגיש בנוח. הקריירה של בואטנג בפרמייר-ליג לא התרוממה בשל פציעות, את הבונדסליגה לעומת זאת הוא מכיר מצוין מהקדנציה הקודמת בהמבורג. גם ראפיניה מגיע לאליאנץ ארנה אחרי שהות לא מוצלחת מחוץ לגרמניה. עם זאת, מדובר על מגן ימני דינמי שבאיירן חפצה בו בעיקר אחרי ההצלחה במדי שאלקה לפני שנתיים. הגעתו של הברזילאי תיאלץ את פיליפ לאם לשוב לתפקד כמגן שמאלי, העמדה המקורית שלו, שאותה הוא ממלא בנאמנות וביעילות רבה במדי נבחרת גרמניה.
פנים חדשות יהיו גם על הקווים. יופ היינקס יחל את הקדנציה השלישית שלו במינכן (1987-1991, 2009) אחרי שהחליף בתפקיד את לואיס ואן חאל. בבאיירן חיפשו דמות סמכותית שהשחקנים יכבדו, בשונה מהגנרל ההולנדי הקשוח שיצר שסעים בחדר ההלבשה. הגרמני בן ה-66 זכה כבר להישגים בעבר בספרד ובפורטוגל, ולא חשוב מכך מכיר מצוין את הבונדסליגה אחרי שבשנה שעברה הוביל את לברקוזן למקום השני המפתיע. היינקס שונה מוואן חאל גם בפילוסופיית המשחק שלו: באיירן מודל 2012 מבקשת להיות קבוצה זהירה יותר. הכדורגל שלה יהיה מבוסס פחות על הנעת כדור אובססיבית וחשיפה מוגזמת של החלק האחורי. במובן הזה, העדפתו על פני מאמנים כמו מתיאס זאמר, יורגן קלופ או מירקו סלומקה הצעירים מלמדת על השמרנות הבווארית. ההעדפה היא למאמן וותיק שמכיר את המטריה, על פני הימור על כוכב עולה וחסר ניסיון.
אז עוד עונת בונדסליגה בפתח ושוב באיירן מינכן פייבוריטית. זו לא רק העובדה שדורטמונד, היריבה העיקרית שלה, שיחררה את כוכבה נורי שאהין ותיאלץ לחלק את זמנה במפעל האלופות המתיש. גם הפעילויות של לברקוזן (איבדה את ארתורו וידאל) ושאלקה (לא ביצעה שום רכש משמעותי) משחקות לטובת האימפריה של פרנץ בקנבאואר ואולי הנס. לראשונה מזה שנים, באיירן שמה דגש על שחקני הגנה במקום רכישת כוכבים בהתקפה. גם המאמן החדש נחשב להרבה פחות הרפתקן מאשר קודמיו בתפקיד. אם באיירן רוצה לייצר סוף סוף שושלת, עונת 2011/12 יכולה להיות נקודת ההתחלה.
