האם שימוש ממושך בנוגדי דיכאון מסוכן?

עד לפני עשר שנים ההנחה הייתה כי שימוש בנוגדי דיכאון במשך שנים אינו מסוכן, וגם בשנים האחרונות רוב המומחים סברו כך. אך כעת, נראה כי אין תשובה אחת מדויקת שתוכל לענות על השאלה האם שימוש בתרופות ממושך נוגדות דיכאון מסוכן.

אחד הדברים הנפלאים במדע היא העובדה שהוא מתקדם ללא הרף, אך זו גם הסיבה לכך שהוא בדרך-כלל חוזר ומעלה ספקות לגבי הנחות שהיחס אליהן היה כעובדה מוגמרת.

לאורך השנים האחרונות מחקרים הראו כי אפילו נוגדי הדיכאון החדשים ביותר עלולים להוות סיכונים בריאותיים במצבים מסוימים, כמו הריון או גיל הילדות. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהעובדה שנוגדי דיכאון מעוררים תופעות לוואי משמעותיות אצל אנשים רבים, ולחלק מנוגדי הדיכאון יש תסמונת נסיגה מטרידה ביותר כשמנסים להפסיק את השימוש בהם.

עובדה מדאיגה עוד יותר היא שמספר מחקרים עדכניים הראו כי תרופות נוגדות דיכאון אינן יעילות כפי שסברו עד כה בהשוואה לטיפול בפלצבו (תרופת דמה שאינה מכילה חומר רפואי אך בעלת השפעה פסיכולוגית על המטופל).

באחד המחקרים, אספו חוקרים נתונים ממאות מחקרים שבוצעו לאורך שלושים השנים האחרונות, בהם אנשים שסבלו מדיכאון טופלו - על בסיס אקראי - או בנוגדי דיכאון או בפלצבו. בעזרת מאגר נתונים עצום זה, עוררו החוקרים שאלה חשובה: מי נמצא בסיכוי גבוה יותר לנסיגה לאחר הפסקת התרופה - אנשים שקיבלו נוגדי דיכאון פעילים או אלו שקיבלו פלצבו.

התשובה הייתה ברורה למדי - אנשים שהתאוששו מהדיכאון בעזרת נוגדי דיכאון היו בסבירות גבוהה בצורה משמעותית לסבול מנסיגה כשהפסיקו את השימוש בתרופות בהשוואה לאנשים שהתאוששו מהמצב בזמן שלקחו פלצבו.

באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, רופאים משתמשים בפלצבו ונעזרים בהשפעתה הטובה במצבים רבים, כולל בדיכאון. בארצות הברית, לדוגמה, הטיפול נחשב לא מוסרי ונאסר על רופאים לטפל באנשים בפלצבו ללא שנאמר להם כי הם מקבלים חומר שאינו פעיל.

נכון לעכשיו, המסר הברור העולה מכל המחקרים שנעשו עד כה ומאלו שבדרך, הוא שיש צורך לעבוד קשה יותר - הן כמטופלים והן כרופאים - כדי לנסות ולאמץ את תכונות הפלצבו בחיינו ובהתנהלותנו, ואלו כוללים מעל לכל תחושה של תקווה, אמונה במערכת היחסים עם המטפל שלנו.

חשוב גם לזכור כי כמו כל התרופות, לנוגדי דיכאון יש סיכונים ויש יתרונות. פעמים רבות הסיכונים הקשורים לנוגדי דיכאון אינם עולים על היתרונות הפוטנציאליים שלהם, והרופא חייב לשקול אותם האחד מול השני לגבי כל מטופל ויחד עימו.