בלב פסק הדין בערעורו של משה קצב עומדים אמינותה של א' ושקריו של קצב. השופטת מרים נאור אומנם אומרת שהעליון דבק בקו שלא להתערב בממצאי מהימנות, אך מוסיפה:

"ככל שפרוטוקול יכול 'לדבר', עיון בפרוטוקול ובגרסאות במשטרה לא הוביל אותנו למסקנות שונות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי לגבי ליבת האירועים. נוסיף, כי במקרה שלפנינו הייתה לנו אותה הזדמנות שהייתה לבית המשפט המחוזי לצפות בדיסקים המתעדים את חקירותיה הרבות של א' במשטרה ובדיסק העימות ולהתרשם מהם". כלומר: גם שופטי העליון שותפים לדעה לפיה א' אמינה וקצב הוא שקרן. ונאור מוסיפה, על פני עמודים רבים, ניתוח מדוע גירסתה של א' איננה עלילה, מדוע המתינה מספר שנים עד שחשפה את האונס, מהן הראיות התומכות בגירסתה ועוד. העליון בהחלט עושה מלאכה משמעותית של ניתוח הראיות.

אל מול זאת, מציב העליון את שקריו של קצב: "עיון בעדותו של המערער מעלה כי בצדק ציין בית המשפט כי העדות נשאה אופי של ניתוח ראיות, סיכומים ווכחנות, ולא מסירת עדות אותנטית על מה שהיה (או לא היה). בית המשפט מנה עניינים שונים בהם נתפס המערער לאי אמירת אמת. לא נסקור כאן בפירוט את כל העניינים, הם פורטו בהרחבה אגב דיון בקביעותיו של בית המשפט המחוזי". נאור מונה שורה של דוגמאות, ומאמצת את המסקנה שמדובר בשקרן: "אף אם נקבל שבעניין חלק מן העניינים החמיר בית המשפט קמא עם המערער (כמו שימוש מסוים במועד לא נכון של אזכרת אביו), הרי בגרעין הקשה, בדברים החשובים, נתפס המערער לאי אמירת אמת, ועדותו נמצאה בלתי מהימנה בעליל".


מדוע לא התקבלה הטענה בדבר יחסים בהסכמה


נושא נוסף התופס מקום מרכזי בהכרעתה של נאור הוא ההגנה החלופית - הטענה לפיה התקיימו בין קצב לבין א' יחסים בהסכמה. כאן היא עורכת ניתוח משפטי מפורט, ושוב אינה מסתמכת רק על ממצאי המהימנות של המחוזי, ומסבירה מדוע אין אפשרות לקבל גירסה שכזו. נאור מזכירה, כי מדובר במקרה זה בראיות ישירות, ולא בראיות נסיבתיות. במקרה של ראיות נסיבתיות, על בית המשפט לשקול את כל התרחישים האפשריים, ורק אם זה המרשיע הוא היחיד המתקבל על הדעת - ירשיע את הנאשם. אבל כאשר יש ראיות ישירות - וכאן ניצבות עדותה של א' והעדויות המסייעות - יש להביא ראיה ישירה שתפריך אותה, או שלכל היותר תעורר ספק. לקצב, שהכחיש ומכחיש כל מערכת רומנטית או מינית עם א', לא הייתה ראיה כזו - ולכן דין טענתו להידחות.

נאור מוסיפה: "גם כאשר בית המשפט מוכן לבחון קו הגנה חלופי שאינו מתיישב עם קו ההגנה בו בחר הנאשם, על קו ההגנה החלופי למצוא אחיזה בחומר הראיות, ולהיות סביר". זה לא מה שקרה בתיק קצב: "על-אף ניסיונם של באי-כוח המערער, בית המשפט לא מצא ואף אנחנו לא מצאנו ראיה שיש בה כדי ליצור ספק שמא יחסי המין היו בהסכמה. כל הראיות שהובאו על-ידי ההגנה עסקו 'במעטפת' ואף אחת מהן לא נגעה בליבת האירועים. כך נותרה לבדה 'במערכה' גרסתה המהימנה של א' לגבי מה שהתרחש בחדרי חדרים בינה לבין המערער".

ניסוח השמור לראשי ארגוני פשיעה

החלק של עדנה ארבל בכתב האישום, למרות שאינו דרמטי כזו של נאור וסלים ג'ובראן, הופך את משה קצב לעבריין מין סדרתי, מתוכנן ומתוחכם: "ניתן לזהות בשדרת עדויותיהן של השתיים דפוס פעולה כללי זהה של המערער כלפי שתי העדות במהלך עבודתן תחת מרותו", היא אומרת בהשוואת עדותה של א"כ לזו של א'. קצב מתחיל ב"תקופת המלכות" בה הוא מקרב אליה את האישה, מנסה להגיע למגע מיני איתה, וכאשר הוא נדחה - משפיל אותה ופוגע במעמדה. "לבסוף יש לציין גם את המסמכים שנתבקשו שתי המתלוננות לכתוב על-ידי המערער לאחר מעשה, כמעין הכנה, כך לפי קביעת בית המשפט המחוזי, להפרכת טענות שיועלו מצידן כלפיו", כלומר: מדובר באדם היודע שביצע עבירות, ופועל בקור רוח כדי להכין לעצמו הגנה עתידית. "תהליך זה כולו [מציג] תמונה מלאה של הפעולה העבריינית של המערער", קובעת ארבל בלשון השמורה בדרך כלל לראשי ארגוני פשיעה.

ארבל מוסיפה עקיצה לצוות ההגנה: "טענת ההגנה כאילו אין המדובר בשיטה ייחודית אלא דרך ניהולית הנהוגה אצל מעסיקים רבים תמוהה בעיני. אני מקווה ומאמינה כי מתן יחס מועדף לעובדת זוטרה, הטרדתה באופן מיני, ביצוע עבירות מין חמורות, ולאחר התנגדותה של העובדת השפלתה ומידורה, אינם בבחינת שיטות עבודה נהוגות".

אותה תמונה של עבריין סדרתי עולה בנושא החיבוקים של קצב: "מקריאת ארבע העדויות עולה תמונה דומה של חיבוקים מצד המערער כלפי עובדותיו הצעירות שכוונתם היא מינית... אופי החיבוק אף הוא דומה - המערער קם ממקומו לכיוון דלת היציאה, ומחבק חיבוק ארוך יחסית, פנים מול פנים, כאשר המערער מצמיד את העדה אליו בחוזקה".