נשיאת בית הדין הארצי לעבודה,
נילי ארד, קבעה לראשונה (יום ד', 16.11.11) כללים מפורטים ליישומו של חוק הזכות לישיבה בעבודה. ארד דנה בין היתר בחובות המוטלות על המעביד ובשאלה כיצד ייקבע סכום הפיצוי שיקבל עובד במקרה של הפרת חובות אלו.
לדברי ארד, הזכות לישיבה בעבודה היא זכות מגן ומתחייבת מכוח הערכים החוקתיים של
כבוד האדם העובד, האוטונומיה האישית והשמירה על חייו וגופו של האדם באשר הוא אדם. עוד נקבע, כי החובה לאפשר ישיבה בעבודה והחובה לאפשר מנוחה בישיבה הן חובות נפרדות, ומעביד לא ייצא חובתו אם יאפשר רק אחת מהן.
ארד מוסיפה: "טענת הגנה של המעביד לפיה 'ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה' תפורש בצמצום. בתוך כך, יש לדחות גישה פרשנית לפיה חוק הזכות לעבודה בישיבה חל על עובדים 'מוחלשים' בלבד. בחינתה של טענת ההגנה של המעביד תיעשה בשים לב לנסיבות המקרה הנדון, באיזון כלל השיקולים הנדרשים לעניין ובהם שיקולים של סבירות, מידתיות והאותנטיות שבטענה; ובחינה לפי אמות מידה אובייקטיביות; לרבות המקום והזמן של ביצוע העבודה".
לגבי קביעת הפיצויים על הפרת הזכות, קובעת ארד שורה של קריטריונים שעל בית הדין לבחון בבואו לפסוק פיצויים לדוגמה כפי שמאפשר החוק: מידת ההפרה וחומרתה, משך ההפרה, האם ההפרה בוצעה ביודעין, מהות הפגיעה בעובד כתוצאה מן ההפרה ונסיבותיו האישיות, והשיקול הציבורי ההרתעתי.
הדברים נאמרו במסגרת דיון בערעורו של מועדון הכושר "שייפ" בתל אביב, על חיובו לשלם 100,000 שקל לעובד קבלה לשעבר, בשל הפרת זכותו לעבודה בישיבה. ארד דחתה את הערעור על עצם החיוב, אך הקטינה אותו במחצית, בין השאר לנוכח העובדה שמדובר בפעם הראשונה בה נושא זה מובא לפתחו של בית הדין. סיבה נוספת היא הימנעותו של בית הדין האיזורי מלנמק את הסכום שפסק. לדברי ארד, בנוסף לחובת ההנמקה הרגילה, "הדברים נכונים ביתר שאת כאשר בית הדין משית פיצויים לדוגמה. על אחת כמה וכמה, חלה חובת ההנמקה בהתייחס ל'חומרת ההפרה בנסיבותיה' בפסיקת פיצויים לדוגמא".
