בית הדין הארצי לעבודה הורה למשרד החינוך (6.8.03), בהחלטה שנויה במחלוקת ובדעת רוב, לשלם את משכורתו השנתית של אריאל מייזליק ממעלות, שהיה מנהל חטיבת הביניים בקריית החינוך בעיר, לאחר שהודעת סיום העסקתו ניתנה לו לאחר ה-31 במאי - הוא המועד האחרון לפיטורי עובדי הוראה, אף אם מינויים היה זמני.
בהחלטה האמורה תמכו סגנית-נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופטת אלישבע ברק, ונציגות הציבור אסתר פרץ ואמירה גלין. בדעת המיעוט, סברו השופטים שמואל צור ועמירם רבינוביץ', כי במקרה הספציפי של מייזליק לא היה מקום להורות לשלם לו את שכרו, מאחר ונמסרה לו הודעה במועד, אלא שהיא היתה שגויה, ואין הוא יכול להסתמך על שגיאה שנעשתה בתום-לב.
התובע, אריאל מייזליק, שימש בשנים 1999-2001 מנהל חטיבת הביניים לבנים בקריית החינוך במעלות, במינוי זמני. בתקופת עבודתו כמנהל, לימד תנ"ך ותושב"ע במשך 6 שעות שבועיות, שזהו היקף ההוראה המוטל על מנהל.
בתחילת חודש מאי 2001 קיבל מייזליק מכתב-תזכורת, בו נאמר כי בסוף השנה תסתיים העסקתו כמנהל, אולם הודעה על שיבוצו כמורה לשנה הבאה תימסר לו בהמשך. בחודש ספטמבר, לאחר שביקש לדעת היכן ישובץ, נענה מייזליק כי מאחר ושעות ההוראה שלימד היו פועל יוצא של עובדת היותו מנהל, כמתחייב מהוראות משרד החינוך, הרי שברגע שהפסיק לשמש מנהל, הוא מפסיק לשמש כמורה, וההודעה שקיבל, לפיה מיקום השיבוץ יימסר לו בעתיד - בטעות יסודה.
בחודש יולי פנה מייזליק למשרד החינוך. הוא טען כי הסתמך על המכתב מחודש מאי ולא חיפש עבודה. משרד החינוך השיב לו בחודש ספטמבר, כי בשל הטעות שנעשתה, הם מוכנים להעסיקו כמורה, בשנת הלימודים הבאה, בהיקף של 8 שעות שבועיות, שהן שליש משרה, וזאת לפנים משורת הדין. מייזליק סירב להצעה ופנה לבית הדין.
ביה"ד האזורי: התובע ידע על הפסקת עבודתו לפני שקיבל הודעה רשמית
בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתו, בקובעו כי שוכנע שהתובע ידע עוד לפני ההודעה הרשמית מחודש ספטמבר כי עבודתו כמורה הופסקה, כעולה ממכתבו למשרד החינוך בחודש יולי. לפיכך, אין הוא יכול להיבנות מהטעות שעשה משרד החינוך, ואינו זכאי לפיצוי בגין הפסד שכרו לשנת לימודים נוספת. מייזליק ערער על החלטה זו לבית הדין הארצי, באמצעות עו"ד עמוס חריף.
השופטת אלישבע ברק, בדעת הרוב, קבעה כי הלכה ידועה היא, ש"בסיום עבודתו של מורה, יש להודיע לו על-כך לפני יום 31 למאי, של שנת הלימודים האחרונה שלו. הרציונל הוא שעל מורה מפוטר למצוא לו עבודת הוראה אחרת. בתי הספר מכינים את מערכת השעות ומערך המורים, בדרך-כלל, במחצית שנת הלימודים שקודמת לשנה בגינה נערכת מערכת השעות... לא נעשה הדבר, מחוייב המוסד המפטר לשלם למורה שכר עבודה לשנה נוספת".
ברק דחתה את טענת משרד החינוך, שיוצג על-ידי עו"ד מיכל לייסר, לפיה התובע אינה בגדר 'עובד הוראה', וקבעה כי מבחינה פורמלית ומהותית, תכלית ההוראה הנ"ל חלה הן לגבי מורים בתקופת ניסיון והן לגבי מורים קבועים.
הארצי מותח ביקורת על התנהלות משרד החינוך בפיטורי התובע
ברק מתחה ביקורת על התנהלותו של משרד החינוך בפרשה: "אין זה ראוי לשלוח למי שהיה מנהל במשך שנתיים מכתב סטנדרטי לא אישי. הדבר אינו ראוי מבחינת הנימוס. הפניה – "א.ג.נ." כמו גם הכתיבה הסטנדרטית בזכר או נקבה – "ממלא/ת", "מנהל/ת", אינה ראויה. מדובר במכתב אישי למנהל, גם אם זמני, ויש לפנות אליו אישית ולא בטופס סטנדרטי כפי שהדבר נעשה".
"ממסכת ההתכתבויות", קבעה ברק, עולה "בבירור כי עד חודש אוקטובר עדיין לא היה ברור אם המערער ילמד אותה שנה אם לאו. הודעה על הפסקת עבודת הוראה צריכה להיות אישית, בהירה ולאור תכלית ההודעה המוקדמת עד סוף חודש מאי. רק בחודש ספטמבר נאמר למערער במפורש כי עבודתו כמורה מופסקת אף היא. אין לקבל את טענת המשיבה ואת קביעת בית הדין האזורי לפיה ידע המערער על הפסקת עבודתו כמורה עוד לפני ההודעה הרשמית לאור העובדה שהוא כתב למנהל התגמולים לברר את זכויותיו".
ברק הוסיפה, כי לתוצאה זו ניתן להגיע גם דרך דיני החוזים; ראשית, מכח עיקרון תום-הלב ניתן לומר ש"אין המשיבה רשאית להסתמך על-כך שהיתה טעות. גם חודשים לאחר מכן לא תוקנה הטעות". שנית, משרד החינוך הציע הצעה חדשה למייזליק, והוא השיב לה ב'קיבול' ההצעה, בטרם חזר בו המציע מהצעתו, ולפי החוק, יש לקיים את הקיבול.
לפיכך, קבעה, יש לשלם למערער משכורת של שנת לימודים נוספת וכן הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. לעמדתה הצטרפו, כאמור, שתי נציגות הציבור.
דעת המיעוט: המערער אינו יכול להיבנות על טעות בתום-לב
השופט שמואל צור, בדעת המיעוט, סבר כי "טעות היא תופעה אנושית. היא יכולה להיגרם, היא נגרמת ובסופו של דבר היא לעולם חוזרת. כשם שהתקשרות בחוזה הנגועה בטעות ניתנת לביטול [סעיף 14(א) לחוק החוזים], כך הודעה מוטעית הנמסרת במהלך קיומו של חוזה. כך בכלל וכך בקיומו של חוזה עבודה בפרט. חוזה - ובכלל זה חוזה עבודה - יש לבצע בתום לב ובדרך מקובלת (סעיף 39 לחוק), ועמידה על קיומה של טעות שנגרמה בהיסח הדעת ובתום-לב, אינה עולה בקנה אחד עם כלל זה".
יתירה מכך; המערער לא היה מורה קבוע אלא מנהל זמני, וידע כי בתום תקופת מינויו לא תחכה לו משרה. הוא היה - או לכל הפחות היה צריך - להיות מודע למעמדו זה. "לא היתה לו ולא היתה צריכה להיות לו, כל ציפיה להשתלב במערך ההוראה לאחר סיום תפקידו כמנהל. מכאן, שכאשר קיבל המערער את ההודעה ובה מרכיב המתייחס לשיבוצו כמורה בשנת הלימודים הבאה היה עליו, למיצער, להכיר בכך שמדובר בטעות".
הגינות אלמנטרית היתה מחייבת את התובע להתעלם מההודעה השגויה
השופט מצא לנכון לבקר דווקא את התנהלותו של מייזליק: "הגינות אלמנטרית היתה מחייבת את המערער להתעלם מן ההודעה, או לברר מה פישרה על-רקע מעמדו, או להעמיד את הממונים עליו על טעותם. בכל מקרה, אין זה מן המידה להיאחז בטעות של הצד שכנגד ולנסות להיבנות עליה ולקבל על בסיסה זכויות שאינן מגיעות".
על סירובו של מייזליק לקבל את הצעת משרד החינוך לעבוד שליש משרה, אמר השופט צור: "לא יכול להיות ספק שבנסיבות העניין, הצעה זו הגונה וראויה, ולצורך ביצועה התבקש המערער לחתום על חוזה העסקה מיוחד... בנסיבות אלה, סירובו של המערער לחתום על החוזה שהוצע לו, המתאים למעמדו, אינו סביר והוא תומך במסקנה שכל כוונתו היתה להיבנות שלא כראוי ושלא כמקובל מטעות של אנשי משרד החינוך. משעה שסירב המערער להצעה שהוצעה לו, לא עומדת לו כל זכות לפיצוי".
השופט צור לא חסך עקיצה מהשופטת ברק, ורמז כי זו 'שכחה' להחיל את עיקרון תום-הלב על התובע: "אף אני מסכים כי בענייננו יש תחולה לעיקרון תום-הלב, אלא שעיקרון זה חל על שני הצדדים לחוזה העבודה ולא רק על אחד מהם. כפי שהראיתי בחוות דעתי, דווקא המערער לא נהג על-פי עיקרון תום-הלב וניסה להבנות, שלא כראוי, מטעותו של המעסיק". מעבר לכך, ציין, כללי ההצעה וקיבול שבדיני החוזים נועדו לשלב הטרום-חוזי, ואילו אנו מצויים בשלב יש חוזה קיים.
לדעת השופט צור הצטרף השופט עמירם רבינוביץ', שציין אף הוא כי לאור סעיף 14 לחוק החוזים, "רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה", וברגע שדחה המערער את הצעת משרד החינוך לשליש משרה, הרי שאין הוא זכאי לכל פיצוי שהוא.
ע"ע 1475/02 אריאל מייזליק נ' משרד החינוך
