עובדת ניצלה את אינטל - ולא תחויב לעבוד בה

אינטל לא תוכל לכפות על עובדת מובילה במפעל החברה בקריית גת להמשיך ולעבוד בו, למרות התחייבותה של העובדת בטרם יצאה על חשבון אינטל להשתלמות ארוכה ויקרה בארה"ב. כך קבעה (21.12.11) שופטת בית הדין לעבודה בבאר שבע, יעל אנגלברג-שהם.

ד"ר אלכסנדרה מרסון יצאה לראשונה להשתלמות בת עשרה חודשים בארה"ב בשנת 2007, אך שבה ארצה רק עם שלושת ילדיה, בעוד בעלה נותר בארה"ב וכעבור שנתיים התגרשו בני הזוג. באפריל 2011 יצאה מרסון להשתלמות נוספת בארה"ב, הפעם בת ארבעה חודשים, ועימה ילדיה. בשני המקרים מימנה אינטל גם את שהותם של בני המשפחה בארה"ב. לקראת ההשתלמות השנייה חתמה מרסון על התחייבות לעבוד באינטל עד ספטמבר 2012, וכן על התחייבות לשאת בדמי ההשתלמות אם תפר את ההתחייבות הראשונה.

בנובמבר שעבר הודיעה מרסון על התפטרותה, למרות שמנהליה הבהירו לה שהיא גורמת נזק קשה לחברה ושעלות השתלמותה הייתה 350,000 שקל. מרסון טענה, כי ההתפטרות נובעת מרצונה לאחד את משפחתה בארה"ב (שם נותרו שניים מילדיה לאחר ההשתלמות השנייה), וכן טענה שילדיה סובלים מטראומה בעקבות שריפה שכילתה את בית המשפחה ערב צאתה להשתלמות.

אנגלברג-שהם קבעה, כי אינטל מבקשת לכפות על מרסון לעבוד בשירותה, אך כפייה כזו נוגדת את חירות היסוד של מרסון. לדבריה, הדעת אינה סובלת כפייה שכזו, מה עוד שמשפט העבודה קבע שרק במקרים נדירים ויוצאי-דופן ניתן לכפות על עובד לעבוד אצל מעסיק מסוים. "במקרה דנן, אין בפניי כל הוראת חוק המתירה את האכיפה המבוקשת ולא נטען לקיומה של זכות יסוד כלשהי העומדת לאינטל, שבמסגרתה ניתן לצמצם את זכות המשיבה לחופש העיסוק", היא קובעת.

"המשיבה לא התכוונה כלל לעמוד בהתחייבותה"

אנגלברג-שהם הגיעה למסקנה זו, למרות שהיא מותחת ביקורת קשה על התנהגותה של מרסון. "הרושם שנוצר הוא כי המשיבה לא התכוונה כלל לעמוד בהתחייבותה על-פי ההסכם והשימוש שהיא עושה בילדיה להתנערותה מהתחייבות זו על-רקע העובדה שטענותיה לגבי מצבם הנפשי של ילדיה אינם יותר מטענות בעלמא בשלב זה, יש בו טעם לפגם", קובעת אנגלברג-שהם. "[קיים] ספק באשר לכוונת המשיבה לעמוד בהתחייבויותיה על-פי ההסכם, ומותירים חשד כי תכננה מבעוד מועד להתאחד עם משפחתה על חשבון אינטל".

לסיכום שבה אנגלברג-שהם ואומרת, כי קרוב לוודאי שמרסון תכננה מראש לנצל בצורה צינית את משאביה של אינטל, וכי מאזן הנוחות נוטה לזכותה של החברה נוכח הנזק הממשי שייגרם לה וחוסר יכולתה לקבל פיצוי עליו. "אלא שעל-אף כל השיקולים, חוסר תום הלב הלכאורי של המשיבה, נטיית מאזן הנוחות לטובת אינטל, בסופו של יום עותרת אינטל לסעד שאינו יכול להינתן בהיותו נוגד מושכלות ראשונים של זכויות אדם כבן-חורין וכבעל בחירה חופשית", מסכמת אנגלברג-שהם.