פסק דינו של בג"ץ בעניין אי שחרורו המוקדם של עאטף זאהר, מהווה איתות ברור לנשיא המדינה לשעבר,
משה קצב, על סיכוייו הדלים לזכות בשחרור מוקדם כל עוד הוא ממשיך להכחיש את ביצוע עבירות המין בהן הורשע.
גם זאהר מכחיש את העבירות (אך בניגוד לקצב טוען שהתקיימו יחסים בהסכמה, בעוד קצב מכחיש לחלוטין את קיומם), וכתוצאה מכך גם הוא אינו מוכן להשתלב בתוכנית לשיקום עברייני מין. השופט
חנן מלצר מציין, כי אומנם החוק כלל אינו מזכיר את נושא השיקום כתנאי לשחרור מוקדם, "אך עמידתו של אסיר על כך שלא ביצע את המעשים שבהם הורשע עלולה בהחלט להיות אבן נגף בדרכו לשחרור מוקדם. לאסיר הרי לא עומדת זכות מוקנית לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו. השחרור המוקדם איננו זכות, כי אם פריבילגיה. כיוון שבפריבילגיה עסקינן, על האסיר מוטל הנטל לשכנע את ועדת השחרורים כי הוא ראוי לשחרור כאמור, וכן כי לא יסכן בכך את שלום הציבור.
"...אף ששאלת ההכחשה של המעשים איננה נזכרת מפורשות כשיקול נפרד בחוק שחרור על תנאי ממאסר, הרי שמובן שהיא אינה נעדרת מן התמונה המוצגת בפניה - היא כרוכה באפשרות לשלב את האסיר במסגרת שיקומית ובבחינת הפנמתו את חומרת המעשים והפסול שבהם, כמו גם בבחינה האם נטל אחריות על מעשיו".
עוד אומר מלצר: "איש אומנם לא ימנע מעבריין מין להחזיק בתפיסתו הסובייקטיבית את מעשיו, אפילו זו עומדת בסתירה חזיתית לפסק הדין שהרשיע אותו. אולם הכחשת המעשים שבהם הורשע עלולה בהחלט לעמוד תעמוד לרועץ לאסיר המבקש את שחרורו המוקדם, בבחינת היותו 'ראוי' לשחרור שכזה.
"...עבריין מין סדרתי, אשר איננו מפנים את פליליות מעשיו ואת חומרתם, איננו מבין את האסון שהמיט על קורבנו, איננו מביע חרטה, איננו סבור שהוא נזקק לשיקום דרכיו - איננו מסוג האסירים שככלל יש לשחררם שחרור מוקדם, אלא אם עומדים לזכותו טעמים נוגדים וכבדי מ
שקל".
חובה לשקול את הפגיעה האפשרית בקורבן
שיקול נוסף שמעלה מלצר, ואשר עשוי להיות רלוונטי גם בעניינו של קצב, הוא השפעת השחרור על קורבן האונס. לדבריו, אין די בבחינת הסכנה הפיזית הנשקף מן האנס לקורבנו, אלא יש לבחון גם את הסכנה הנפשית:
"קיימת אפשרות שמצבה של נפגעת עבירת המין יחריף, או ישוב ויתערער כתוצאה משחרורו של העבריין. שחרור מוקדם עלול לשבש ולהפר את האיזון בהליך השיקומי שעוברת נפגעת העבירה, לחייבה להתמודדות אשר אין לה את כוחות הנפש הנדרשים לעת הזו כדי להתמודד עמה, או להביא להתדרדרותה הנפשית. נתונים מסוג זה, כאשר הם קיימים, חייבים להיות בעלי משקל מבחינת הוועדה. אין כל הצדקה לכך שוועדת השחרורים תתייחס אך ורק לעניינו של העבריין, המבקש לקומם את נפשו ולהשתחרר מן הכלא, אך לא תידרש כלל לעניינו של נפגעת העבירה, המבקשת להציל את נפשה שלה מפני תוצאות השחרור המוקדם. אף אם אין מדובר בשיקול החייב להכריע בהחלטתה של ועדת השחרורים - עדיין שיקול חשוב הוא".
לבסוף, הפתח שמשאיר מלצר לזאהר עשוי לסייע גם לקצב. מלצר מציע לשלב עברייני מין מכחישים בתוכנית שיקום דו-שלבית, התוכנית הפסיכו-חינוכית, שבסופה נחבנת התאמתו של האסיר לשלב השני של הטיפול הייעודי בעברייני מין. "אם ישנה המשיב את עמדתו, יביע נכונות להשתתף בהליך הטיפולי, ואכן ישתתף בו - ניתן יהיה לבחון את הצלחת המשיב בה בעתיד לבוא", אומר מלצר. בשולי הדברים מעיר מלצר, כי ראוי לבחון את הפעלתה של תוכנית שיקום ייחודית לעברייני מין מכחישים.
