גירושם של אזרחים זרים השוהים בארץ שלא כדין, אינו מצריך רמת ודאות הדומה לזו של משפט פלילי, דהיינו: מעבר לכל ספק סביר. כך קובע (יום א', 5.2.12) שופט בית המשפט העליון,
ניל הנדל.
הדברים נאמרו בשולי פסק דין, בו דחה בית המשפט העליון את ערעורם של קלרה סרמיאנטו ופבל גלינוב, על החלטת משרד הפנים שלא להסדיר את מעמדה של סרמיאנטו ולא להכיר בהם כבני זוג. משמעות ההחלטה היא שניתן יהיה לגרש מהארץ את סרמיאנטו, אזרחית הפיליפינים, השוהה בארץ בלא אשרה חוקית מאז 2008.
הנדל אומר: "המערערים העלו בדבריהם טענה עקרונית, ולפיה נוכח חומרת הפגיעה הכרוכה בגירושו של אדם מהארץ, מן הראוי לאמץ אמות מידה הדומות לאלו הנוהגות במשפט הפלילי, דהיינו לדרוש ראיות העומדות בסטנדרטים הפליליים ומוכיחות את הנדרש מעבר לכל ספק סביר. אין לקבל טענה זו. לא בעונש או באשמה עסקינן, ואף לא במשטר של הדין הפלילי, כי אם בבירור מינהלי של זכאותו של תושב חוץ להשתקע בישראל. בהקשר הנדון, הבסיס לכך - כפי שנקבע כדין - הוא קשר זוגי של ממש, ומשנתגלה שקשר שכזה אינו מתקיים - הרחקתו של האדם אינה בגדר ענישתו".
הרשות המינהלית מחויבת לבדוק היטב את העניין, מוסיף הנדל, ומשרד הפנים אכן עשה זאת במקרה הנדון, כאשר קיים שלושה ראיונות עם העותרים בטרם קיבל את החלטתו. "אין לומר שהחלטת הרשות אינה סבירה או שהיא פעלה, הלכה למעשה, שלא על-פי הכללים המחייבים במשפט המנהלי. באורח כללי יצוין, ששר הפנים הוציא נהלים לעריכת ראיונות, ויש להקפיד עליהם", הוא מסכם.
