בית המשפט העליון אישר (יום ד', 15.2.12) להרוס חלק מהבית בו התגורר קאסם אל-מוגרבי, אשר דרס ברכבו בספטמבר 2008 קבוצת חיילים ואזרחים שעמדו על אי תנועה באזור כיכר צה"ל שבלב ירושלים. הוא פצע 15 מהם, מתוכם שניים באופן קשה. עוברי אורח שהיו במקום, אשר סברו כי מדובר בפיגוע דריסה, ירו במוגרבי והרגוהו.
ביוני 2009 הודיע אלוף פיקוד העורף על כוונתו להרוס את הקומה השלישית בבית משפחתו של מוגרבי בשכונת ג'בל מוכבר שבירושלים, וכן חדר שינה ואמבטיה בקומה הראשונה של הבניין. האלוף קבע, כי מוגרבי התגורר ביחידות אלו, והודיע על ההריסה מתוקף סמכותו לתקנות ההגנה לשעת חירום. בני המשפחה עתרו לבג"ץ נגד ההריסה, בשלושה נימוקים: לא מדובר היה בפיגוע אלא בתאונת דרכים שהתחוללה בשל חוסר נסיונו וסערת נפשו של מוגרבי ממניעים אישיים, מוגרבי לא התגורר באחת מהיחידות שאותן הוחלט להרוס ונפלו פגמים מינהליים בהחלטתו של אלוף הפיקוד.
הנשיאה
דורית ביניש, המשנה לנשיאה
אליעזר ריבלין והשופט מלצר דחו את כל הטענות. מלצר, שכתב את חוות הדעת העיקרית, קובע שלאלוף הפיקוד היה יסוד לקבוע שמעשהו של מוגרבי היה בבחינת פיגוע. עוד הוא מזכיר, כי מטרת ההריסה אינה ענישה אלא הרתעה, ולכן מותר לבצע אותה גם אם המחבל שוב אינו בחיים. עוד קבע מלצר, כי הוכח שמוגרבי השתמש בכל היחידות המיועדות להריסה.
את רוב חוות דעתו מייחד מלצר לשאלת השימוש שעשה אלוף הפיקוד בחומר חסוי, שבני המשפחה סירבו לאפשר לשופטים לעיין בו במעמד צד אחד. לדעת מלצר, חל כרסום מסוים בהלכת אל-אסעד של בית המשפט העליון, אשר קבעה את הנהלים לשימוש בחומר חסוי. "עתה, כאשר העותר מתנגד להצגת החומר החסוי במעמד צד אחד בלבד (אפילו לא הוצאה לגביו תעודת חיסיון) - קמה לטובת הרשות חזקה שלפיה היא קיבלה החלטה כדין בהתבסס על אותו החומר ומי שמבקש להפריך חזקת תקינות זו - עליו הראיה", הוא אומר. במקרה זה, לא עמדו בני המשפחה במטלה זו.
ביניש וריבלין, אשר הסכימו עם מסקנתו של מלצר, חלקו עליו בנוגע להלכת אל-אסעד. שניהם סבורים, כי ההלכה עומדת בעינה. ביניש מסבירה במה דברים אמורים: "ככל שהרשות תמשיך לעמוד על סירובה בהצגת החומר בפני הצד שכנגד גם בשלב שלאחר הוצאת צו על תנאי, יהיה עליה לפעול להוצאת תעודת חיסיון מתאימה, שתהיה כפופה, ככל שיבקש זאת הצד שכנגד, להליך שיפוטי בהתאם לסעיף 46 לפקודת הראיות. במסגרת זאת, יוכל השופט שבפניו יתברר ההליך להסרת החיסיון וגילוי הראיות, לעמוד על טיבו של החומר החסוי, והחלטתו תהיה בעלת השלכה על הביקורת השיפוטית המופעלת. עם זאת יובהר כי משמעות הוצאת תעודת החסיון וניהול עתירה לגילוי ראייה בפני שופט, הינה כי בית המשפט היושב בהליך הביקורת על ההחלטה שבוססה על החומר החסוי לא ייחשף לחומר".
