בג"ץ ביטל את חוק טל וקבע: "אינו חוקתי"

ברוב של שישה שופטים כנגד שלושה שופטים, קיבל (יום ג', 21.1212) בית המשפט העליון את העתירות נגדו וקבע כי חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם שנחקק בשנת 2002, הידוע גם כ"חוק טל", אינו חוקתי, ועל כן, הכנסת לא תוכל להאריכו במתכונתו הנוכחית לאחר שתוקפו יסתיים ב-1 באוגוסט השנה.

פסק הדין המרכזי ניתן על-ידי הנשיאה דורית ביניש, אליה הצטרפו השופטת מרים נאור, השופט אליקים רובינשטיין, השופטת אסתר חיות, השופט חיים מלצר והשופט ניל הנדל. בדעת מיעוט נמצאו השופטים אשר גרוניס, השופטת עדנה ארבל, והמשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, שהצטרף לארבל בטענתה כי לא יהיה זה נכון להכריע בשלב זה בגורלה של העתירה, וכי יש לתת לגורמים המוסמכים הפועלים אל מול הממשלה שהות נוספת לקדם את תכליות החוק.

מסקנת שופטי הרוב הייתה כי המדינה לא עמדה בנטל להוכיח, ברמת הסתברות ממשית ומשמעותית, כי יש בכוחם של האמצעים שנקבעו בחוק להגשים את מטרותיו. "הכישלון ביישום החוק", ציינה הנשיאה ביניש בפסק דינה, "הוא תוצאה של ההסדרים שנקבעו בחוק (ועיקרם באפשרות לדחות את השירות הצבאי או האזרחי עד לשלב בו רוב דחויי השירות בעלי משפחות); של העובדה שאין בו כל אמות מידה לביצועו; שמרחב הבחירה שהותיר לבחורי הישיבה הוא נרחב; וששיקול הדעת של הרשות המבצעת באשר לאופן יישומו ולקצב יישומו איפשרו לממשלה לקבל החלטות שהשלכתן על ביצוע החוק מרחיקות לכת עד כדי איון תכליותיו". נוכח מסקנות אלה סברו שופטי הרוב כי בשלב הזה של ההתפתחות בהליכי יישום החוק אין עוד טעם במתן שהות נוספת ליישומו טרם ההכרעה בשאלת חוקתיותו.

בפסק הדין נקבע כי החוק אינו מידתי הואיל וקיימים בו חסמים טבועים המונעים את הגשמתו הלכה למעשה. הנשיאה ביניש עמדה על כך שבמשך שנים בחן בית המשפט את סוגיית דחיית השירות בדרך של איפוק וריסון, כשהוא צועד עקב בצד אגודל במעקב אחר התהליכים החברתיים המתחייבים מיישום התכליות המורכבות הגלומות בחוק דחיית השירות. במסגרת זו, בית המשפט עיכב את הכרעתו בעתירות הנוכחיות ונכון היה לאפשר את בחינת יישום החוק לאורך תקופה ממושכת כדי לברר אם הוצעו פתרונות המובילים לצמצום הפגיעה בשוויון. אולם, במהלך הזמן התברר שהחוק לא הגשים את התכליות שביסודו, ובפועל, עיגן, רובו ככולו, את הסדר דחיית השירות שהיה קיים טרם חקיקתו. הנשיאה ביניש הוסיפה כי ביסוד חקיקת החוק עמדה תקווה שהחוק יעורר תהליך חברתי שיביא לכך שאף ללא הטלת חובה כלשהי, חרדים יבקשו להתגייס או להצטרף לשירות אזרחי. אך התקווה שתלו בחוק נכזבה.

בשנת 2010: 600 גיוסי חרדים בלבד מכוח החוק

מסקנת שופטי הרוב התבססה על ניתוח הנתונים שהוצגו על-ידי המדינה. הנתונים התייחסו למספר הצעירים החרדים שהתגייסו לצבא או הצטרפו לשירות אזרחי; וכן למספר החרדים שבחרו לצאת לשנת הכרעה (ופועלם לאחריה) ולמספר החרדים שבחרו להישאר בהסדר "תורתו אומנותו" או הצטרפו אליו. ניתוח הנתונים, ציינה הנשיאה ביניש, מצביע על כך שחוק דחיית השירות נכשל ואין באמצעים שנקבעו בחוק כדי להוביל להגשמת תכליותיו. כך, עולה כי בשנת 2010 התגייסו למסלולים ייעודיים שהוקמו בצה"ל מכוח החוק כ-600 חרדים בלבד. לשירות האזרחי הצטרפו בשנה זו 1,122 חרדים, ומרבית החרדים שיצאו לשנת הכרעה חזרו למעמד "תורתו אומנותו" (ונהנו מדחיית השירות הצבאי או שקיבלו פטור משירות צבאי מטעמים שונים). אמנם, בפסק הדין נקבע כי אין ניתן להתעלם ממגמת העלייה במספר המתגייסים לצבא והמתנדבים לשירות אזרחי - והמציאות אכן מצביעה על מגמה כזו. אך, בחלוף כעשר שנים מאז נחקק חוק דחיית השירות אין די בהצגת מגמה חיובית, אלא צריך היה לצפות למספר משמעותי יותר של מתגייסים לצבא ומצטרפים לשירות האזרחי. בפועל, ציינה הנשיאה ביניש, מספר החרדים המצטרפים להסדר "תורתו אומנותו" עלה בהתמדה מידי שנה מאז נחקק החוק, והלכה למעשה, יותר חרדים בוחרים להצטרף להסדר "תורתו אומנותו" מידי שנה מאלה אשר בוחרים לשרת בשירות צבאי או אזרחי.

3 חודשים שווי ערך ל-3 שנים

האמצעים שנקבעו בחוק, נכתב בפסק דינה של הנשיאה ביניש, מותירים מרחב פעולה נרחב מדי לרשות המבצעת ולצעירים החרדים. חוק דחיית השירות מאפשר לצעירים חרדים לדחות את גיוסם לצבא בארבע שנים לפחות, לאחריהן הם יכולים לבחור אם להתגייס לצבא או לשירות אזרחי, לצאת לשנת הכרעה או להישאר בהסדר "תורתו אומנותו" תוך דחיית השירות עד קבלת הפטור המלא. אפשרויות בחירה אלה אינן עומדות לצעירים שאינם חרדים. זאת ועוד; מסלולי השירות - לצעירים החרדים שבוחרים להצטרף אליהם (וכאמור, אינם חייבים לעשות כן) - קצרים משמעותית מאלה שצעירים שאינם חרדים מחויבים בהם. כך למשל, צעיר חרדי שבוחר להתגייס לצבא ישרת בין 16 ל-24 חודשים (כתלות במסלול ההכשרה ובמצב המשפחתי); ובהתאם להחלטת ממשלה מינואר 2011, צעיר חרדי בן 26 יוכל אף לשרת בשירות צבאי מקוצר בן 3 חודשים בלבד; שירות שלפי החוק הוא שווה ערך לשירות צבאי מלא של שלוש שנים.

בעיות ניכרות בפיקוח על איכות השירות האזרחי כאלטרנטיבה

גם השירות האזרחי, לאלה הבוחרים בו, אינו מהווה חלופה הולמת לשירות צבאי מלא ונמשך שנה אחת בלבד. בפסק הדין צוין כי מהנתונים שהוצגו לבית המשפט עולה כי השירות האזרחי הופך למסלול השירות המרכזי של צעירים חרדים שבוחרים לשרת שירות כלשהו, אך דוחות ציבוריים הצביעו על כך שניכרות בעיות בפיקוח על איכות השירות, בקביעת יעדים למספר משרתים בשירות אזרחי ובאיוש התקנים שנקבעו למתנדבים בשירות. למסקנה דומה הגיעו שופטי הרוב גם ביחס לשנת ההכרעה. הלכה למעשה, נקבע בפסק הדין, שנת ההכרעה - שאמורה הייתה לאפשר לצעירים חרדים לבחון את חייהם מחוץ לישיבה כדי ליצור דרך מעבר מחיי הלימוד בישיבה לשוק העבודה - לא הגשימה את תכליותיה. מרבית הצעירים החרדים שבחרו לצאת לשנת הכרעה לא התגייסו לשירות צבאי, לא הצטרפו לשירות אזרחי ואף לא השתלבו בשוק העבודה. הלכה למעשה, מרביתם שבו למעמד "תורתו אומנותו".

במענה לעמדת השופט אשר גרוניס, שהיה כאמור בדעת מיעוט וסבר כי על בית המשפט להימנע מדיון בחוקתיות החוק הואיל ובחוק ניתנה למיעוט זכות יתר על-ידי הרוב - כתבה הנשיאה ביניש כי "הביקורת השיפוטית אינה חלה אך במקרים בהם נפגעות זכויות המיעוט". לגישת ביניש, "אין הביקורת השיפוטית מוגבלת לתפיסה צרה של דמוקרטיה כשלטון רוב בלבד, אלא היא משתרעת על תפיסת הדמוקרטיה כשלטון המגן על זכויות היסוד של האדם. לפיכך, הביקורת השיפוטית מתמקדת בחוקתיות הפגיעה ולא במיהות הנפגע". מכאן, ציינה ביניש כי "העובדה שפרט שזכויותיו נפגעו משתייך לקבוצה כזו או אחרת תהא רלוונטית לא לעצם השאלה אם יש מקום לביקורת שיפוטית, אלא מהו אופייה של הביקורת החוקתית ומהו היקפו של מרחב התמרון שיינתן למחוקק".

"ביהמ"ש - מהגורמים החשובים ביותר לקידום תהליכים של שינוי"

ביניש התייחסה עוד לטענה כי קיים חשש מפני פגיעה במעמדו של בית המשפט עקב עיסוקו בסוגיה זו, שיש לה השלכות חברתיות משמעותיות. על-פי האמור בפסק דינה, מעורבות בית המשפט בסוגיית דחיית השירות היוותה קטליזטור לתהליכים חשובים, בכנסת ובחברה החרדית. מעבר לכך, הנשיאה ביניש ציינה כי לבית המשפט תפקיד בפתרון של מחלוקות חברתיות ערכיות. הנשיאה ציינה כי בית המשפט הוא אחת מהזרועות הפועלות במסגרת המוסדות השלטוניים וביכולתו לסייע בכלים שבידיו בפתרון - גם אם הדרגתי או חלקי - של מחלוקות חברתיות. ביניש הוסיפה כי אך מובן שבית המשפט "אינו מתיימר להביא לשינוי חברתי מלא, אבל הוא בהחלט אחד מהגורמים החברתיים החשובים ביותר לקידום תהליכים של שינוי"; גם אם תרומתו לקידום פתרון למחלוקת החברתית אינה תמיד ברורה או מיידית. הנשיאה ביניש לא ראתה קושי בכך שבית המשפט יידרש לסוגיה זו שוב בעתיד, היה ותקום לכך עילה חוקתית, וציינה לפיכך כי "מורכבותה של המחלוקת שבפני בית המשפט משפיעה מיניה וביה על אופי מעורבותו של בית המשפט ועל היקף תרומתו לפתרון הסוגיה, אך אין בעצם המורכבות כשלעצמה כדי להוביל למסקנה שעל בית המשפט למשוך ידיו מהעיסוק בסוגיה החברתית".