בית משפט השלום בירושלים זיכה את פעיל הימין איתמר בן-גביר מעבירות של תמיכה בארגון טרור. זאת, תוך הסתמכות על עיקרון שרשרת הראיות הקובע כי לא ברור שהראיות שנתפסו בזירת העבירה הן הראיות שהוצגו בפניו.

המדינה טענה כי בן-גביר החזיק בדירתו שבירושלים, שבה נערכה פעילות של התנועות "כך" ו"כהנא חי", עשרות תקליטורים, אלפי מדבקות, אלפי כרזות, כרוזים, מאות כרטיסים, אלפי מנשרים ועוד, שבהם נכללו דברים העולים כדי תמיכה בארגון טרור (כהגדרתו בחוק ועל-פי החלטת הממשלה מיום 13.3.1994 שהכריזה על התנועות "כך" ו"כהנא חי" כארגוני טרור).

בין היתר נטען, שבן-גביר החזיק במקום ספרים, דגלים וחפצים נוספים, המגלמים בחובם, גם הם, תמיכה בארגון טרור. על-פי הנטען, היה בכך גם משום חזקת פרסום גזעני.

השופט אלכסנדר רון ציין בהכרעת הדין כי מרבית הראיות של התביעה בתיק התערבבו עם ראיות מתיקים אחרים, הושחתו ואף נעלמו בשל מחדלי החקירה. לדבריו, אין זו הפעם הראשונה שבה בן-גביר מזוכה מאישום בהקשרים דומים למדי בשל כשלים בשרשרת הראיות.

עוד ציין, כי אין הדעת נותנת שיקל בית המשפט ראש בעבירות שעניינן הסתה לגזענות, וכי על הפרק עבירות שחומרתן יתרה. אך בו בזמן צודק גם בן-גביר בטענתו שבמהותן יש בעבירות אלה כדי להצר את חופש הביטוי שהיא זכות יסוד שאינה במחלוקת. "לפיכך, מחויב בית המשפט בזהירות בפסיקותיו במישור זה", ציין.

המדינה לא הניחה תשתית ראייתית מבוססת

"לחיתומו של דיון מחויב בית המשפט לקביעה, שלמרות חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, לא הניחה המאשימה תשתית ראייתית מבוססת כדבעי, כפי שהיה עליה לעשות. אף ראוי לראות טעם בדברי ההגנה, כי דווקא כשעל הפרק אישומים בתחומים המשיקים לחופש הביטוי, ראוי היה שתקפיד המאשימה עם עצמה במידה מרבית ומיטבית, דבר שלא קרה, ורחוק מזה: ראיות משתי חקירות שונות התערבבו אלה עם אלה, בחלוף הזמן, מרבית הראיות שנתפסו הושחתו והלכו לאיבוד, זאת, כשרשם המוצגים אמור היה לשמור עליהן, על-אף שקיבל הוא אותן לידו קרוב לשלוש שנים וחצי לאחר תפיסתן, 'שרשרת הראיות', כפי שמקובל לכנותה, ספק אם היא בכלל קיימת, כשחלק מ'החוליות' הן מסמכים שאיש לא חתם עליהם מעולם, ויש עוד כשלים ראייתיים רבים", כתב בהכרעת הדין.

עוד ציין כי אמת היא שבין המסמכים שנזכרו בפרשה, יש גם אלה שפרסומם עשוי היה לגבש עבירות של ממש, אילו הוכחו, ואף שתיקת בן-גביר בחקירתו, יש בה כדי להותיר על בית המשפט תחושה של אי-נוחות. ואולם, "אין בכך כדי לרפא' תשתית ראייתית שפגמיה וחסריה כה שורשיים".