ליקויים קשים בחקירה הובילו לזיכוי

סתירות מהותיות בעדותה של המתלוננת שלא נבדקו, עוינות מופגנת של חוקרי המשטרה כנגד החשוד, טעויות עובדתיות בכתב האישום וניסוח מעורפל של סעיף האישום. אלו הם הליקויים בעבודת המשטרה והפרקליטות, עליהם מצביעה סגנית נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, דרורה בית-אור.

בית-אור זיכתה (יום ב2, 2.4.12) את נהג המונית מנדל ליידרמן מאשמת ביצוע מעשה מגונה בחיילת שהסיע לבסיס צאלים. בעוד החיילת טענה שליידרמן נשק לה בכוח ותפס אותה בחזה, טען ליידרמן שרק נתן לה נשיקה אבהית על הלחי לאחר שפירטה באוזניו את מצוקותיה. בית-אור מצביעה על שורה ארוכה של סתירות בגירסתה של החיילת ועל חוסר התאמה מהותי בינה לבין דבריהם של עדים אחרים מטעם התביעה. לעומת זאת, היא אומרת, גירסתו של ליידרמן הייתה עקבית וניתן לתת בה אמון.

בתחילת פסק הדין מציינת בית-אור, כי לליידרמן יוחסה עבירה של "מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג1)", אך אין לדעת האם הכוונה למעשה מגונה שעונשו המירבי שלוש שנות מאסר או למעשה מגונה בכוח שעונשו המירבי שבע שנות מאסר. עוד היא מצביעה על שורה של טעויות עובדתיות בכתב האישום, כגון הנקודה בה התרחש האירוע הנטען, האם המתלוננת סירבה להעניק לליידרמן נשיקה, והתיאור ממנו משתמע כי ליידרמן נזקק לשלוש ידיים כדי לבצע את המיוחס לו.

"ספק בעיני אם הראיות, על פיהן נוסח כתב האישום, נבחנו בתשומת לב ראויה ובדקדקנות", אומרת בית-אור. כהמחשה לכך היא מתייחסת לקלטות של העימות בין ליידרמן למתלוננת ושל שתי חקירותיו, "שספק אם עברו את 'שבט הביקורת' של מנסחת כתב האישום. צפייה בקלטות הללו מעוררת אי נוחות ותמיהה" בנוגע לאופן בו נוהלו החקירות בידי רס"מ עירית אלפסי ורב-פקד שלומי בן-שושן, מוסיפה בית-אור.

הצפייה בקלטות, היא אומרת, "מותירה רושם קשה ביותר ותחושה שלחוקרים לא היה כל עניין להגיע לחקר האמת". הם לא אפשרו לליידרמן להשלים את דבריו, למרות שהוא אדם מבוגר שאינו דובר עברית רהוטה ונזקק לזמן כדי לנסח את תשובותיו. בעימות ביניהם קטעה המתלוננת את דבריו בצעקות ובגידופים, אך היא "איננה מצליחה לשכנע בגירסתה. צעקות אינן הוכחה לאמירת האמת", נאמר בפסק הדין. לדברי בית-אור, תמלילי הקלטות אינם מלאים ואינם מדויקים. "לו הייתה ניתנת תשומת לב כנה ומאוזנת גם לדבריו של הנאשם ולא רק לגירסתה הבעייתית של המתלוננת, הייתה מצטיירת תמונה מדויקת יותר שמאפשרת בחינת האירועים כנדרש".

בית-אור קובעת: "התמונה שמתקבלת היא שאכן היה אירוע נקודתי שבו רצה הנאשם לתת למתלוננת נשיקה על הלחי, אותה הוא כינה אבהית. הנאשם מודה שנישק למתלוננת על לחייה. מנגד המתלוננת ממניעיה העלומים נתנה לאירוע המצומצם נופך דרמטי ומוגזם". בהמשך הדברים היא מוסיפה: "הגירסה מתפתחת, אינה קוהרנטית ואחידה ועקב ריבוי אי-הדיוקים וגם שקרים שנאמרים ללא היסוס, מעוררת הגירסה חוסר אמון".