"ישנו אויב המסכן את עתידנו המשותף כאן ואת עתיד ילדינו, והוא הקנאים והקנאות". כך אמר יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, בנאומו בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל (יום ד', 25.4.1.2).
"בל נטעה", המשיך ריבלין, "המאבק באלה ששורפים מסגדים, איננו בין אנשי שמאל ל
מתנחלים, זהו מאבק בקנאים; המאבק באלה שיורקים בפניה של ילדה בת שמונה, איננו מאבק בין חילונים לחרדים, אלא מאבק בשוליים קנאיים; המאבק באלו החוברים לגרועים שבאויבנו, החותרים תחת זכותה של מדינת ישראל להתקיים, איננו מאבק בין ימין לשמאל או בין יהודים לערבים. זהו מאבק בקנאים ובקיצוניות. המאבק באלה שרואים בשירת נשים בצה"ל את 'שעת השמד', גזירה שמוטב שייהרג ובל יעבור, איננו מאבק בין ציונות חילונית לציונות דתית, זהו מאבק בקנאות. המאבק במחרפיו ומגדפיו של בית המשפט העליון, מימין ומשמאל, באלו שמרעילים ויכוח לגיטימי וראוי, בהשתלחות מסוכנת, הוא מאבק משותף בקיצוניות".
עוד אמר ריבלין: "אינני מתיירא לא מאנשי איתמר או מגרון, נאמניה של ארץ ישראל ואוהביה, ואף לא מהמתנגדים למפעל ההתיישבות, אינני מתיירא, לא מתושב
מאה שערים הדבק באמונותיו, ולא מתושב נצרת, שנפשו אינה יהודית ואינה הומייה לציון. אני מתיירא מהקנאים. אני מתיירא מהקיצוניות. אני מתיירא מאלה, שאינם מהססים לשבור את הכלים בשם צדקת דרכם, מאלה שאינם חוששים מחורבן בית שלישי, אני מתיירא מאלה, שאינם מבינים שדרכנו המשותפת כאן, היא היא ברירת חיינו, היא דרכנו היחידה. בעת הזאת, כשלרגלינו מונחות שאלות היסוד של קיומנו כאן, עלינו להיאבק בכל אותם קנאים, מכל המחנות המהמרים על עתידה של החברה הישראלית, המאיימים על כל מה שבנינו בעמל ויזע, באמונה ובדם, בשישים וארבע שנות עצמאותנו".
בסוף דבריו אמר ריבלין כי האחריות לעתידה של החברה הישראלית מונחת על כתפיו של הרוב האחראי והשקול מכל המחנות: "עלינו לדעת שככל שנעמיק את הבירור במחלוקות הקשות שבינינו, כך ילך ויגבר קולם הצורם של הקנאים. אסור לנו ליפול בידיהם כבני ערובה. דרכנו יחד ועתידנו המשותף לא יהיו אשליה: בתנאי שקולו של הרוב השקול, האחראי , מכל המחנות, יישמע. כאשר הרוב בציונות הדתית ישמיע קול ברור כנגד שימוש ציני בפסקי הלכה. כאשר הרוב בציבור החילוני, יעז להשתתף בעיצוב צביונה היהודי של המדינה. כאשר הרוב בציבור הערבי, יזקוף את ראשו ויצמיח מנהיגות המחויבת לשותפות בין יהודים לערבים. כאשר הרוב בציבור החרדי, יאזור אומץ וישמיע קול צלול בעד החרדים החלוצים שמשתלבים כבר היום בצבא, באקדמיה ובתעסוקה מבלי להתפשר על אורח חייהם".
יו"ר הכנסת, אשר הדליק את המשואה יחד עם הוריה של סגן הילה בצלאלי, אשר נהרגה בהתמוטטות גשר התאורה בהר הרצל בהכנות לטקס המשואות, הזכיר בדבריו כי הוא עושה זאת לכבוד הכנסת - היכל הדמוקרטיה הישראלית,לכבוד אנשי המילואים ונשותיהם, לכבוד אנשי ההתיישבות מבית השיטה ועד בית אל, לכבוד תושבי הדרום העומדים במתקפות הטרור והרקטות ולכבודו של יונתן
פולארד.
"לכבוד אחינו בשרנו יהונתן פולארד, שהקריב את חירותו למען חירותנו, והיום אנו מצפים לשובו, אל אחיו ואל מולדתו... ולתפארת מדינת ישראל".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
