שר הפנים, אלי ישי, פעל לפתור חלק מהבעיות הבסיסיות של מערך הכבאות, אך נקט בגישה של "הכל או לא כלום" ולכן לא בוצעו מהלכים חיוניים. שר האוצר,
יובל שטייניץ, התעקש על ביצוע רפורמה כתנאי למתן תקציב אפילו לצרכים החיוניים להצלת חיי אדם. בשל כך נושאים השניים באחריות מיוחדת לשריפה בכרמל - קובע (יום ד', 20.6.12)
מבקר המדינה,
מיכה לינדנשטראוס. "אופן תפקודם של שר הפנים ושר האוצר היה בו משום אוזלת יד", הוא אומר.
על ישי אומר לינדנשטראוס, כי בהתראותיו על מצב שירותי הכבאות הוא עמד על בניין מערך הכוח של המערך, ולא על כשירותו המבצעית. עד מאי 2010 לא הבחין ישי בין הצרכים לטווח ארוך לבין הצרכים לטווח קצר, ולא היה מוכן לחפש משאבים בתוך משרדו למימון חלק מהצרכים הדחופים. הוא לא יזם פגישה עם שטייניץ בנושא זה, לא דרש לקבל מידע על התוכניות לשעת חרום ועל יישום לקחי מלחמת לבנון השנייה, ולא הטיל את כל כובד משקלו כדי להגיע לפתרון המחלוקת התקציבית. רק ביולי 2010 הביא ישי לכך שהממשלה החליטה להקציב 150 מיליון שקל לרכישת רכבי כיבוי, בינוי והשלמת מלאים.
ישי מנסה להתנער מאחריות לינדנשטראוס דוחה את טענתו של ישי, לפיה לא יכול היה להתעמק בסוגיות שלא עודכן עליהן בידי הדרג המקצועי. לדעתו, "דווקא משום שמדובר במערך מציל חיים, חיוני שהשר יתעניין ויתעמק בפעולות המערך". למרות שישי עצמו הגדיר את מצב שירותי הכבאות כ"קטסטרופלי", הוא לא פעל בצורה הנדרשת כדי לשנות מצב זה. על טענותיו של ישי לפיהן גורמים אחרים נושאים באחריות (משרד האוצר, ארגון הכבאים, המשרד לביטחון הפנים, המשטרה, המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות), אומר לינדנשטראוס שאלו "טענות לא ראויות ויש בהן התנערות מאחריות", משום שבאותה עת היה מערך הכבאות כפוף לישי.
"הכשלים הידועים של מערך הכבאות היו צריכים לשמש תמרור אזהרה לשר הפנים, וחייבו אותו להיות קשוב ומעורב באופן פעיל במוכנות של המערך ולהיות עירני לאופן תפקודו ולכשירותו השוטפת", אומר לינדנשטראוס. "היה עליו לפעול מתוך הנחת יסוד, שכיוון שמדובר במערך שתכלית קיומו היא הצלת חיים חלה עליו, כשר הממונה, אחריות כפולה ומכופלת בנוגע לתפקוד הנאות של המערך הכפוף לו וליזום פעולות שיאפשרו שיפור מיידי במוכנותו... יש להצטער שאת התובנה בדבר הסכנה האמורה, שהיה ער לה, הוא לא הביא לידי ביטוי בהעמקה מצידו במוקדי הסוגיות, בקביעת סדרי עדיפות ובתרגומם לדרישת תקציבים הכרחיים שיכלו לאפשר את הטיפול הראשוני הנדרש".
שטייניץ היה צריך למצוא פתרון על גישתו של שטייניץ אומר לינדנשטראוס, כי "הגנה חסרת פשרות, מוצדקת כשלעצמה, על המסגרת הכוללת של התקציב אין פירושה הימנעות ממציאת פתרון בתוך אותה מסגרת". לדעתו, "היה מקום לעשות כל שניתן, במסגרת החוק וכללי העבודה הבין-משרדיים המקובלים, על-מנת למצוא דרך לגשר על המחלוקות שבין השרים ומשרדיהם", שכן "הקצאת משאבים בהיקף סביר ולצרכים מוגדרים, עשויה הייתה לשפר את המוכנות המבצעית של המערך כולו".
לינדנשטראוס מוסיף, כי שטייניץ והנהלת משרדו היו חייבים "לעמוד על תוצאותיה הקשות של ההתניה ארוכת השנים של תוספת התקציב בביצוע רפורמה והפגיעה המסוכנת בביטחון הציבור שעלולה להיגרם בגינה". עד להשלמת הרפורמה היה צורך להעמיד לטובת מערך הכבאות את המשאבים ההכרחיים שיאפשרו לו להתמודד עם אירועים חריגים, ובמיוחד עם אלו בהם נשקפת סכנה המונית לחיי אדם. שטייניץ היה צריך לפעול במשותף עם ישי, להתערב בנושא ולהביא להכרעה במחלוקות. שטייניץ העלה טענות נגד התנהלותם של ישי ומשרד הפנים - אך אין כל תיעוד לכך שהוא העלה אותן בפני ישי בזמן אמת, והוא גם לא הציע לישי לממן חלק מהצרכים על-ידי הסטות פנימיות בתקציב משרדו.
במאי 2010 שינה שטייניץ את עמדתו (לינדנשטראוס רומז שהיה זה בעקבות הכנת הדוח שלו על לקחי מלחמת לבנון השנייה) והסכים להעברת תקציב לצורכי חרום בלא קשר לרפורמה. הדבר נזקף לזכותו, אומר המבקר, "אלא שהדבר, למרבה הצער, קרה לאחר עיכוב מיותר". ניתן היה להתקדם עוד לפני השריפה, אילו משרדי האוצר והפנים היו מבצעים עבודת מטה משותפת כדי לאתר את החוסרים הדחופים, מוסיף לינדנשטראוס.
לדברי לינדנשטראוס, הכשלים של הדרגים המבצעיים אינם יכולים לנקות את ממשלות ישראל לדורותיהן ואת חבריהן "מאחריות משותפת, כוללת ומיוחדת, כל אחד בתחומו ועל-פי חלקו, למעשים, למחדלים ולכשלונות". הוא טוען, שהליקויים המשמעותיים בתפקוד שירותי הכבאות במלחמת לבנון השנייה, היו חייבים להוות את "קו פרשת המים", אך בפועל הליקויים לא תוקנו וחלקם אף החמירו.
נגד "חיקה החמים" של האחריות הכוללת לינדנשטראוס אומר, כי נוכח המנהג הרווח לתפוס מחסה בחיקה החמים של האחריות הכוללת של שרי הממשלה, יש להזכיר שכל שר נושא באחריות ישירה למתרחש בתחומי פעילות משרדו. בעוד בעולם עשויים שרים להתפטר בשל אחריותם למחדלי משרדיהם, בישראל זהו מושג אקדמי-תיאורטי שמקומו בספרות המקצועית או בדוחות של ועדות חקירה. בשל מצב זה, "אין די בהסתפקות בציון האחריות הציבורית של קברניטים ומנהיגים במישור התיאורטי המופשט, אלא יש מקום לתאר ולציין אותה במישור הקונקרטי והמעשי".
לדעת לינדנשטראוס, תפקוד "סביר" או "ממוצע" של שר אינו מספיק. "מצופה משר לפעול תוך מתן קשב ראוי לאותן סוגיות שעל סדר יומו של המשרד שעליו הוא מופקד, להיות עירני דיו לנסיבות המתפתחות ולשינויים המתרחשים, לסיכונים המתהווים ולתת להם מענה יעיל בזמן הנכון". האחריות אינה יכולה להיעצר בש"ג או בדרג המקצועי, אלא היא רובצת בראש ובראשונה לפתחם של הממשלה ככלל והשרים כפרטים. האחריות רובצת לפתחן של כל הממשלות בעשור האחרון, אך במיוחד לפתחה של הממשלה הנוכחית.
"מידת הכשל והמחדל שנתגלו בפרשה זו, אי-צפיית פני העתיד וההיערכות הבלתי הולמת לאירוע חרום מסוג השריפה בכרמל עד כדי עצימת עיניים מהסכנה, אשר מיוחסים לקברניטי המדינה, מחייבים להציב בפני הדרג הממשלתי באופן נוקב, את החובה ליתן הסבר ומענה באשר לסיבות למציאות זו ולהזנחה המתמשכת. מדובר בחובה בסיסית של דרג השלטון לספק לציבור האזרחים את מידת הביטחון לה הוא זכאי וראוי", מסיים המבקר. "על הממשלה להביא בחשבון שאסון הכרמל הוא אך משל לאסון המוני שעלול להתרחש חלילה ושנדרש להיערך לקראתו כראוי. תהיה בכך אולי בבחינת נחמה פורתא למשפחות השכולות, העומדות מדי יום באומץ ובאצילות מול האובדן הנורא".
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
