על עו"ד אורי מסר אומר בית המשפט, כי באופן כללי הוא חזר בבית המשפט על דבריו במשטרה. "מדובר בעד שנקלע למצב בעייתי מבחינתו, לא נוח וקשה. עדותו אינה עשויה מקשה אחת וניכר בה קושי לפתיחות מלאה, אך על חלקים לא מבוטלים בה ניתן לבסס ממצאים", תוך שימת לב למערכת היחסים הארוכה שלו עם אהוד אולמרט ושולה זקן.

בית המשפט קבע, כי מסר החזיק עבור אולמרט למעלה מ-300,000 דולר במזומן כאשר הלה כיהן כשר התמ"ת. שולה זקן העבירה מדי פעם כספים במזומן וקיבלה כספים במזומן, ובמקרה אחד או שניים נתן מסר כספים לאולמרט עצמו. השופטים אומרים, כי אין ראיות לשימוש פוליטי בכספים אך גם לא לשימוש פרטי, ולפיכך המדינה לא עמדה בנטל להוכיח שמדובר בכספים פרטיים של אולמרט. בית המשפט עומד על כך, שאולמרט לא סיפק כל הסבר לגורלם של 150,000 הדולרים שהעביר מסר לידי זקן בשנת 2006. מסקנתו של בית המשפט היא, כי אולמרט, זקן ומסר רצו להסתיר קופה זו.

בנוגע למשמעות המשפטית של מעשים אלו קובע בית המשפט, כי ספק אם אולמרט הפר את כללי ועדת אשר (לעניין התנהלותם הכספית של חברי כנסת) כאשר לא דיבר עליהם, ומכל מקום - הפרת הכללים אינה מהווה עבירה פלילית. עוד נקבע, כי מאחר שלא הוכח שמדובר היה בכספים פרטיים - לא היה אולמרט חייב לדווח עליהם למבקר המדינה. עוד נקבע, כי אולמרט הסתמך על הייעוץ המשפטי שקיבל ממסר, ולפיכך לא נוצר היסוד הנפשי של קבלת דבר במירמה. על זקן הם אומרים, כי גם התנהגותה בנוגע לכספים אצל מסר הייתה פגומה, אך גם אצלה לא התקיים היסוד הנפשי של עבירה פלילית.


רוב השירותים - ללא תשלום


בית המשפט דן במערכת היחסים בין אולמרט למסר על-רקע טיפולו של אולמרט כשר התמ"ת בארבעה לקוחות שיוצגו בפניו בידי מסר: חברת שמן בנוגע להעלאת ההיטל על ייבוא שמנים; מתן הטבות למפעל סיליקט דימונה שבבעלות אפרים פיינבלום; פנייתם של יזמים בראשות גבי סבג שביקשו להקים מפעל לשיפוץ מטוסים בנבטים; ופנייתו של מנכ"ל בזק, אמנון דיק, בנוגע להזרים כספים לחברת יס.

השופטים קובעים, כי הייתה זו חברות קרובה מאוד, אשר באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בקופת המזומן של אולמרט שהחזיק מסר - שירות עבורו לא קיבל תשלום. עוד הוכח, כי מסר העניק לאולמרט שירותים משפטיים נוספים, שכנגד רובם לא נמצאה על עדות לתשלום. בין השניים היה גם קשר כלכלי, שבא לידי ביטוי בחתימתו של מסר על ערבות בסך 1.5 מיליון שקל לטובת הלוואה שקיבל אולמרט לבנק לאומי בעת הבחירות לראשות עיריית ירושלים ב-1998.

בנוגע להתערבותו של אולמרט בנושא ההיטל על ייבוא שמנים קובע בית המשפט, כי הוא זימן אליו רק את נציגי חברת שמן ולא את נציגי איגוד לשכות המסחר, שעמדתם הייתה הפוכה. בסופה של אותה פגישה הוא החליט על היטל של 4%, שהיה גבוה ב-1% מזה שעליו המליץ הדרג המקצועי במשרדו, בראשות המנכ"ל רענן דינור. בית המשפט קובע, כי לאולמרט לא יכולה לעמוד במקרה זה החזקה של תקינות פעילותו והיא לא התקבלה תוך הפעלת שיקול דעתו כדין.

בעניין מפעל סיליקט נקבע, כי אולמרט היה רשאי להתערב לטובת היזמים ולהורות למרכז ההשקעות - שתמך בבקשתם לסיוע - לזרז את הטיפול בעניינם. ואולם, היה אסור לו לעסוק בנושא בשל העובדה שהם יוצגו בידי מסר.


מוטיבציה לרצות את מסר


בעניין מפעל שיפוץ המטוסים אומר בית המשפט, כי אולמרט שמר תקופה ארוכה על עירפול בשאלה המכרעת - האם יתקיים מכרז בין קבוצת סבג (שהתנגדה לקיומו) לבין קבוצת יואש צידון. אין לשלול אפשרות שבשלבים מוקדמים יותר הוא קיבל החלטות שהיטיבו עם סבג, אומרים השופטים, והוא שמר על האופציה למסור לסבג את הקרקע ללא מכרז - מהלך שניתן לתהות על התקינות והחוקיות שלו. "לא נוכל לקבוע כי החלטות אלה נמצאו בתוך גבולות החוקיות והסבירות", מסכם בית המשפט.

בנוגע לפגישתו של אולמרט עם דיק אומרים השופטים, כי מאחר שהוא לא קיבל את עמדת בזק, לא הייתה סטייה מן השורה בהחלטותיו. לא כן הוא ביחס למהירות בה נקבעה הפגישה ("מעכשיו לעכשיו") ולנוכח העובדה שלא נכח בה נציג של משרד האוצר.

במישור המשפטי קובע בית המשפט, כי העובדה שמדובר היה בלקוחותיו של מסר ולא במסר עצמו, מפחיתה מעוצמת ניגוד העניינים בו היה נתון אולמרט, אך אינה מבטלת אותו. הקירבה האישית והכלכלית בין השניים הייתה "בעוצמה ובאינטנסיביות גבוהות ביותר", אשר "הקימו אפשרות ממשית להשפעה פסולה של הקירבה" על מעשיו של אולמרט בנוגע ללקוחותיו של מסר.

העובדה שמסר לא גבה מאולמרט ומבני משפחתו שכר טירחה מלא, הייתה עשויה להגביר את המוטיבציה של אולמרט לרצות אותו. עוד עומד בית המשפט על סמיכות הפגישות האישיות בין אולמרט למסר לבין הישיבות בנוגע ללקוחותיו, על החומרה הנובעת מכמות המקרים בהם התערב אולמרט, על הימנעותו מלחשוף את ניגוד העניינים ועל חוסר התקינות של כמה מהחלטותיו. נסיבה מחמירה נוספת היא מעמדו הרם של אולמרט. לאור כל אלו, הורשע אולמרט בהפרת אמונים.