בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אסר לאחרונה על מימוש ייעודה הציבורי של קרקע שיועדה להפקעה. השופט דר' עודד מודריק קיבל את עתירתם של בני זוג, בעלי זכויות במשק חקלאי, שדרשו לבטל את הייעוד להפקעה של חלק משטח המשק, שיועד, על-פי תכנית משנת 1974, לצורך ציבורי.
העותרים טענו, כי במשך שלושים שנה בהם מיועדת הקרקע לצורך ציבורי, לא נקבע לה ייעוד קונקרטי ולא ננקטו הליכים לביצוע הפקעתה. לכן, טענו, יש להכריז על בטלות ההוראות המייעדות את השטח לצרכי ציבור או על מימוש ההפקעה עקב השיהוי בביצועה.
ועד המושב תמך בטענות העותרים, ואישר כי השטח אינו נחוץ לצרכי הציבור של המושב. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קיבלה את עמדת ועד המושב.
מי שהתנגדו לקבלת העתירה היו הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה וכן מינהל מקרקעי ישראל, שטענו כי ביטול ההפקעה עלול להוות תקדים ולהפלות את העותרים לטובה, לעומת בעלי משקים אחרים מהם בוצעה הפקעה בפועל. כמו כן נטען, כי ביטול ההפקעה עלול ליצור מחסור בשטחי ציבור בעתיד.
בית המשפט דחה את בקשת העותרים להכריז על בטלות ההוראות בתכנית וקבע כי הטענות הועלו על-ידם בשיהוי רב. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, כי העותרים הוכיחו שהשטח אינו דרוש למושב לצרכי ציבור ועל-כן ההפקעה אינה נחוצה ואין לבצע אותה.
המשמעות האופרטיבית של הכרעת בית המשפט היא, כי לא ניתן לבצע את ההפקעה אולם אין בפסק הדין כדי להחזיר את הקרקע לייעודה המקורי. בית המשפט הדגיש, כי כדי לשנות את ייעוד הקרקע, על העותרים ליזום תכנית המחזירה את הקרקע לייעודה המקורי, והנחה את גופי התכנון שלא להתנגד לתכנית כזו מטעמים של צורך ציבורי.
הטענות בדבר אפליה ותקדים נדחו, ונקבע כי טענת האפליה אינה יכולה להתקבל מקום בו ההפקעה אינה דרושה, וביצועה יגרום עוול לעותרים.
פסק הדין מהווה נדבך נוסף במגמה המתפתחת בפסיקה בנושא הפקעת קרקע, אשר שמה דגש על זכות הקניין של הפרט ועל עיקרון המידתיות.
עת"מ 49/97 בן יוסף יהודה וכוכבה נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ואח'
________________
הכותבת עו"ד ענת בירן (רקם) הינה שותפה בכירה במשרד עו"ד יגנס, טויסטר, בירן ושות'
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
