תקלה קשה בבית המשפט העליון: בשל טעות אנוש, הועלתה (יום ג', 31.7.12) לאתר הרשות השופטת טיוטה של פסק דין בערעורו של צעיר שאנס ילדה בת 13, אשר נראתה כהחלטה סופית - אך לא ניתן היה להבין ממנה כלל מהי השורה התחתונה שלה. בעקבות הפרסום ב-News1, הוסרה הטיוטה ולאחר זמן מה פורסם הנוסח הנכון.

חשיפת הטיוטה גם מאפשרת הצצה נדירה ביותר אל מאחורי הקלעים של כתיבת פסק דין בבית המשפט העליון. מתברר ממנה, כי השופטת הטרייה וחסרת הניסיון דפנה ברק-ארז - אשר סברה שיש לדחות את הערעור על העונש - יישרה קו עם עמיתיה הוותיקים, אליקים רובינשטיין ויצחק עמית, כך שפה אחד הוחלט להעמיד את העונש על 15 במקום 18 שנות מאסר.

ברק-ארז, אשר כתבה את חוות הדעת העיקרית, דחתה את ערעורו של הנאשם על הרשעתו לאחר שקבעה, כי ביצע את מעשי האונס האכזריים שיוחסו לו. בית המשפט המחוזי בתל אביב דן את האיש, שהיה בן 20 בזמן ביצוע העבירה (בשנת 2008), ל-18 שנות מאסר. ברק-ארז נוהגת לכתוב את החלטותיה בלשון רבים, מה שתרם במקרה זה לבלבול משום שגם בטיוטה - בה הייתה חלוקה על חבריה - כתבה: "הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על כל חלקיו".


הפיסקה שהושמטה בנוסח הסופי


בטיוטת ההחלטה כתבה ברק-ארז, כי לנגד עיני בית המשפט עומדת "חומרתה וכיעורה של העבירה. שומה עלינו ליתן ביטוי לגילה הצעיר של קורבן העבירה ולהשלכותיו הקשות של האירוע שעברה על חייה, כפי שעולה בבירור גם מתסקיר קורבן העבירה. המערער שדד את תמימותה של המתלוננת באכזריות, פגע בחוסנה הפיסי והותיר את נפשה מצולקת ודואבת. בשונה מחלק מן המקרים האחרים שהוצגו בפנינו, המערער אף לא הביע חרטה על מעשיו, וניכר כי נותר אטום לסבלה ולפציעותיה - הפיסיות והנפשיות - של המתלוננת". לאור זאת, החליטה ברק-ארז בטיוטה לדחות גם את הערעור על העונש.

ואולם, בנוסח הסופי השמיטה ברק-ארז את המשפטים שצוטטו לעיל והותירה רק את הנסיבות המקלות: "בשונה ממקרים אחרים שנדונו בפני בית משפט זה, המערער הורשע במקרה אחד של אינוס ומעשה סדום, ולא בסדרת מקרים. בנוסף על כך, הצביע בא-כוחו של המערער על גילו הצעיר כנסיבה שיש להתחשב בה, מאחר שהעונש ישתרע על פני חלק נכבד מחייו הבוגרים". וכאן היא מסכמת, כי יש להקל בעונשו ולהעמידו על 15 שנות מאסר.


אותו חוק, מסקנות הפוכות


יצויין, כי למרות העמדה ההפוכה שביטאה ברק-ארז בטיוטה ובפסק הדין הסופי, היא הותירה על-כנה בנוסח הסופי את הפיסקה בה טענה שגישתה תואמת את החוק להתוויית שיקול הדעת בענישה. יוצא מכאן, כי לדעת ברק-ארז הן דחיית הערעור וקביעת עונש של 18 שנות מאסר, והן קבלתו והפחתת העונש ל-15 שנות מאסר - עלו בקנה אחד עם החוק החדש.

רובינשטיין, שעמד בראש ההרכב, אומר בתחילת חוות דעתו: "באשר להכרעת הדין, מצטרף אני לחוות דעתה הממצה של חברתי השופטת ברק-ארז". לגבי העונש אומר רובינשטיין: "דומה כי הקלה מסוימת בענייננו תהא במקומה, אף כי ללא ספק יוותר העונש עדיין ברף הגבוה של הענישה בכגון דא" - בלא לציין מה יהיה העונש בפועל. נראה שרובינשטיין כתב את חוות דעתו רק לאחר שברק-ארז השתכנעה לשנות את דעתה.

עמית כתב: "אני מצרף דעתי לדעתם של חברי, כי יש מקום להפחית עונשו של המערער ל-15 שנות מאסר". כאמור, ברק-ארז דחתה במקור את הערעור ואילו רובינשטיין לא כתב דבר לעניין העונש בפועל.

להשלמת הבלבול בטיוטה שפורסמה, באה השורה התחתונה של פסק הדין, הנושאת את חתימותיהם של רובינשטיין, עמית וברק-ארז: "הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז". האחרונה, כאמור, דחתה בטיוטה את הערעור ולפיכך עונשו של המערער אמור היה להישאר 18 שנות מאסר; אך עמית ורובינשטיין סברו שיש להקל בו, ולכאורה הפסיקה הייתה צריכה להיות כמותם - ואולם, רק עמית נקב במספר שנות המאסר המופחת.


מחדלי החקירה של המשטרה


יצוין עוד, כי שלושת השופטים מתחו ביקורת על מחדליה של המשטרה בחקירת האירוע, לאחר שנמנעה מלחקור את חבריה של הילדה שבילו איתה ועם האנס בשעות שקדמו לאונס. ברק-ארז אומרת, כי אומנם המחדלים לא פגעו בנאשם הנוכחי, אך יש להסיק מהם מסקנות מערכתיות. "מבין השיטין ניתן היה ללמוד כי אפשר ששיקוליה של המשטרה הושפעו במקרה זה מן המהמורות הארגוניות הנוספות הכרוכות בחקירת קטינים מנקודת מבטה של המשטרה", היא אומרת. "במישור העקרוני, אנו מוצאים לנכון להתריע על כך ולומר את הברור מאליו - אסור שבעיות היערכות, כאלו או אחרות, ישפיעו על כיוון החקירה".

רובינשטיין אמר בנושא זה: "לטעמי ככל שהמדובר בעבירה חמורה יותר, כן גוברת חובת המשטרה לחקירה מוקפדת וממצה יותר, מבלי למעט מחובתה בכל מקרה. בנידון דידן עסקינן באונס, מן החמורות שבעבירות בחוק העונשין, וכחומרת העבירה כן חובת הבירור".

עמית אומר על מחדלי החקירה: "טענת המשיבה כי היה על המערער לאתר את אותם נערים ונערות, טוב היה לה שלא הועלתה כלל, באשר המערער לא הכיר את בני החבורה איתם בילתה המתלוננת באותו לילה, וידע לנקוב רק בשמו הפרטי של אחד מהם בשם פבל. תפקידה של המשטרה הוא לאסוף ראיות, והמשטרה יכולה וצריכה הייתה לנסות לאתר לפחות חלק מבני החבורה באמצעות המתלוננת, שבחקירתה אצל חוקרת הילדים הזכירה מספר שמות של נערים שהיו עימה". עמית אף סבר, כי מחדלים אלו מצדיקים הקלה בעונשו של האנס.