בית המשפט העליון החליט, בצעד נדיר, לצמצם במחצית את סכום ההוצאות שהוטלו על פלשתיניות מרצועת עזה בעקבות דחיית עתירתן למתן רשות לבקר בירושלים. ברוב המכריע של המקרים דוחה בית המשפט העליון בקשות להתערב בסכום ההוצאות שנקבעו בערכאה הדיונית.

שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אליהו ביתן, דחה את עתירתן של שש פלשתיניות ושל ארגון "גישה", שהוגשה בבקשה להתיר להן לבקר בירושלים בפברואר 2011 לרגל יום הולדתו של הנביא מוחמד. בית המשפט העליון דחה (7.8.12) את ערעורן על ההחלטה, באומרו שאין עילה להתערב במדיניות לפיה תושבי עזה והרצועה יכולים לקבל אישורי כניסה לישראל רק במקרים הומניטריים. "המערערות זכאיות לממש את חופש הפולחן שלהן ברצועת עזה, בכפוף לדין החל שם; אולם טענתן לחופש פולחן אינה מקנה להן זכות להיכנס לישראל", אומר השופט עוזי פוגלמן.

ביתן הטיל על העותרות הוצאות בסך 25,000 שקל, אך פוגלמן והשופט אורי שהם הקטינו את הסכום ל-12,000 שקל בלבד, בעוד המשנה לנשיא מרים נאור סברה שאין להתערב בהחלטתו של ביתן גם בנושא זה. פוגלמן אומר, שנקודת המוצא בהטלת הוצאות היא לקבוע אותן בסכום הריאלי שהוציא הצד שזכה בעתירה, אך יש להתחשב בין היתר גם ב"מעמדו וטיבו של יוזם ההליך (ובפרט היותו עותר ציבורי), היבטים הקשורים בחשיבות הסוגיה שהובאה לדיון והאינטרס הציבורי בה, האופן שבו נוהל ההליך ומידת ההכבדה על הצדדים שכנגד".

פוגלמן מאריך את הדיבור על חשיבותם של עותרים ציבוריים "ככלי שנועד לקדם את שלטון החוק, עקרונות חוקתיים ותיקון פגמים מהותיים בפעולות המינהל הציבורי". לדבריו, "בתי המשפט נוהגים איפוק בהטלת הוצאות על עותרים ציבוריים, בשל הרצון להימנע מהכבדה שתוביל להרתעת יתר ולהימנעות מנקיטת הליכים ציבוריים שתכליתם ראויה".


חשיבות זהותו של המשיב


לדברי פוגלמן, "כאשר בין המשיבים נמצאים גורמים פרטיים, תגבר הנטייה לחייב את העותר בהוצאותיהם הריאליות. אולם כאשר המשיבים הם כולם רשויות המינהל, תישמר מגמת האיפוק היחסי בפסיקת ההוצאות. אמנם, לעניין פסיקת הוצאות למדינה כבעלת דין בהליך, אין מקום להבחין בינה לבין בעל דין אחר, וככלל אין הצדקה שלא תזכה להוצאותיה הסבירות בהתאם לנסיבות העניין. בצד האמור, כאשר המשיבים הם רשויות המינהל, הוצאות משפט שאינן מכוסות על-ידי יוזם ההליך מתפזרות על פני ציבור רחב, בניגוד למצב שבו בעלי הדין שכנגד הם גורמים פרטיים אשר נושאים בעלות ההליכים בגפם".

בנוגע למקרה הנדון, אומר פוגלמן: "אכן מדובר בעתירה שמלכתחילה סיכוייה לא היו גבוהים, וכך הבהרנו למערערות גם בדיון שלפנינו. אינני סבור כי בנסיבות אלה חייב היה בית המשפט להימנע מפסיקת הוצאות רק בשל זהות המערערות. בצד האמור, בפסיקת ההוצאות היה על בית המשפט ליתן משקל למהותה של העתירה, למיהות המערערות 'הפרטיות', ולאופייה של העמותה, שעתידה לשאת בפועל בנטל ההוצאות, כעותרת ציבורית... לכך יש להוסיף כי בפסק דינו של בית המשפט קמא ובטענות המשיבים לא הועלתה כל טרוניה כלפי העמותה על אופן התנהלותה בהליך, ולא נשמע שהיה בעתירה בכדי ליצור הכבדה ממשית על המשיבים או להביא לבזבוז בלתי ראוי של משאבים שיפוטיים".

נאור אמרה בדעת היחיד: "העתירה היא, בראש ובראשונה, עתירה פרטית, והעובדה שהמערערת 7 חברה למערערות 6-1 אינה מחסנת אותה מהוצאות... אף אם ההוצאות שהוטלו חורגות מסכומים שהוטלו בעבר, איני סבורה שעלינו לחרוג מן הכלל לפיו אין אנו מתערבים בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בנושא ההוצאות".