שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה רביד, פירסם (24.9.03) הכרעת דין מתוקנת שבה חזר בו מהכרעת דין קודמת שלו, בה הרשיע את הנאשם יוסף שך באשמת הריגה. הזיכוי כעת בהכרעה המתוקנת ניתן בעקבות ערעור לבית המשפט העליון, במהלכו חשף בא-כוח הנאשם תמלילי שיחות, המעידות כי מרשו לא ביצע את ההריגה. השופט רביד מתח ביקורת על התנהלותה של התביעה, שפעלה במשפט זה בחוסר תום-לב.
יוסף שך הורשע, לאחר שמיעת הוכחות, בבית המשפט המחוזי בירושלים בהריגה, עבירה על סעיף 298 לחוק העונשין. על החלטה זו ערער יוסף שך לבית המשפט העליון, באמצעות סניגורו עו"ד יאיר גולן. בערעורו, הציג עו"ד גולן תמלילים של שיחות בין הנאשם למדובב (שנפטר בינתיים), המפריכות לכאורה את ההודאה שמסר לחוקריו. בית המשפט העליון החזיר את התיק לדיון חוזר במחוזי.
בדיון המחודש במחוזי, טען עו"ד גולן, כי לאור הראיות החדשות שנתגלו, ניתן ללמוד מתמלילי השיחות על מניעיו של הנאשם להפליל את עצמו במשטרה. עוד טען, כי קריאת התמלילים כולה מעוררת ספק ממשי ומוחשי באשר לאחריותו הפלילית של הנאשם.
לטענתו, המדובב השתיל לתודעתו של הנאשם את הטענה של הגנה עצמית, והנאשם, באמירות מסויימות שמסר במשטרה, הושפע מעמדת המדובב. בנוסף לכך, יש בתמלילים אמירות המצביעות על חפותו של הנאשם. הנאשם ששוחח לתומו עם המדובב, לא חשד בו, ולכן, לטענת הסניגור יש לתת לאמירות אלה משקל רב ולפיכך לזכות את הנאשם.
המדינה טענה, באמצעות עו"ד צביאלי, כי אין בתמלילים כדי לשנות מהמסקנות שנבעו בהכרעת הדין המקורית, שהרשיעה את הנאשם בהריגה, שכן קריאת התמלילים רק מחזקת את אי-האמון שבית המשפט רחש לנאשם, וחושפת את פרצופו כאדם מניפולטיבי.
טענת המדינה היתה, כי אמנם חשוד, בדרך כלל, מעדיף לפתוח את לבו בפני מדובב שבו הוא שם את מבטחו, מאשר בפני חוקר. אך במקרה שלפנינו עולה מהתמלילים, שהנאשם כלל לא סמך על המדובב. לפיכך, לא ניתן להגיע לחקר האמת מהתמלילים, כי הנאשם אינו מוסר גירסה שם.
בית המשפט המחוזי בירושלים החליט להפוך את החלטתו הקודמת, ולזכות את הנאשם מחמת הספק, וזאת בשל העובדה שהראיה הישירה היחידה להרשעתו הייתה הודאתו שלו. השופט רביד ציין בהחלטתו, כי "הקריאה בתמלילים מעלה שאכן המדובב ניצל את הרגשת אין האונים של הנאשם, שהיה כשנה וחצי בארץ ואשר עמד בפני לחץ החוקרים למסור גירסה".
בנוסף, ציין השופט, כי "קריאת התמלילים מראה שהנאשם ניסה לרצות את החוקרים במסירת גירסה שתיראה להם. הגירסאות שמסר בחקירה לא נאמרו בחדווה. הנאשם התלבט בין הרגשת חפותו לבין הרצון לרצות את השוטרים, ומכאן האמירות השונות שלא תמיד עלו בקנה אחד באשר למה שאירע בזירת ההריגה".
עוד הוסיף השופט, כי "הקריאה בתמלילים מראה עד כמה היה הנאשם נואש, ואין לשלול את האפשרות שאכן לא עשה את המעשה המיוחס לו, כפי שטען בפני המדובב, לפי אחת מהגירסאות הרבות שהעלה".
בנסיבות אלה קבע בית המשפט, כי יש לתת משקל פחות לאמירות הנאשם בחקירתו, משום שקשה לדעת אם אמירות אלה נאמרו מתוך מצפונו המעיק על המעשים שעולל, או שמא מתוך ייאוש ולחץ נפשי הנובעים מבדידותו כפי שעולה מהשיחות עם המדובב.
השופט רביד מתח ביקורת נוקבת גם על תיפקודה של התביעה במקרה זה, וקבע שהתביעה "לא נהגה בתום-לב אובייקטיבי והיה עליה להציג לבית המשפט את התמלילים של שיחות הנאשם והמדובב". שכן במשפט פלילי, על התביעה מוטלות חובות שאינן מוטלות על ההגנה, ובראשן חובת הגילוי, הן של מהות האישומים מולם עומד הנאשם, והן של כל חומר הראיות המצוי בידי התביעה - לרבות ובמיוחד חומר שאינו מועיל לקו שהיא מייצגת.
חובה זו אינה מופנית אך ורק כלפי הסניגוריה, אלא גם כלפי בית המשפט. השופט רביד סיכם את החלטתו בכותבו: "כאשר יש בידי התביעה ראיה שמבחינה אובייקטיבית יש בה כדי לעזור באופן מהותי לנאשם בהגנתו, והסניגור אינו מודע לחשיבות הראיה, על התביעה להפנות את תשומת לב בית המשפט לעניין זה".
ת.פ 453/97 מדינת ישראל נ' יוסף שך
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
