לפעמים קשה להחליט האם צעד בו נקטו בעלי דין היה חדשני או חוצפני; זו התחושה למקרא החלטתה (3.9.12) של ועדת ערר לעניין מס שבח הפועלת בבית המשפט המחוזי מרכז בראשותו של השופט בנימין ארנון.
רחל יהושע וגיא אניש רכשו בדצמבר 2009 דירות במרינה בהרצליה ודיווחו עליהן לרשות המיסים כדירות מגורים, אך הרשות קבעה שמדובר בדירות לנופש ותיירות. חשוב לציין כבר בנקודה זו, כי הדירות נרכשו למעלה משנתיים לאחר שבית המשפט העליון קבע, כי מכירת דירות מגורים במרינה בהרצליה היא בלתי חוקית משום שהיא נוגדת את הוראות התמ"א, וכי יש להקפיד על כך שדירות אלו יועמדו להשכרה לכל הפחות שישה חודשים בשנה.
למרות זאת, יהושע ואניש התעקשו כאמור לטעון שמדובר בדירות מגורים ופנו לוועדת הערר. כאן הייתה להם טענה מקורית במיוחד: לדבריהם, הם שמעו מכמה משכניהם שלשכת מס שבח בנתניה התייחסה לדירות כאל דירות מגורים רגילות. לאור זאת, הם ביקשו לחייב את רשות המיסים לחשוף בפניהם את סכומי המס שנגבו מכל רוכשי הדירות בפרויקט מאז שנת 2000, תוך ציון מועד הרכישה המקורי מהיזמים והאם המס נגבה בגין דירת מגורים או דירת נופש.
רשות המיסים התנגדה בשל שלל נימוקים וארנון קיבל את עמדתה. בעצם, אומר ארנון, ספק אם בכלל היה מקום להידרש לבקשה בשל תקנות סדר הדין האזרחי. מי שמעלה טענת אפליה צריך לתמוך אותה בתשתית עובדתית לכאורית - אבל יהושע ואגיש כלל לא טרחו לעשות זאת. הם דיברו כאמור באופן כללי על שמועות משכנים, שבשמותיהם לא נקבו, ולא המציאו פרטים כלשהם שיתמכו בטענה לפיה מס שבח נהג בצורה שונה במקרים אחרים. לכן, קובע ארנון, בקשתם של יהושע ואגיש אינה אלא מסע דיג שמטרתו להשיג מרשות המיסים מידע שאינו מצוי בידיהם.
לגופם של דברים, ממשיך ארנון, זהו בדיוק מסוג המקרים בהם היענות לבקשה תטיל על הרשות עבודה בלתי סבירה בהיקפה. מדובר ב-260 שומות רק בשנים 2009-2007, ואיתור המידע בהן יחייב להעסיק עובדים רבים למשך זמן רב. ארנון מצטט בהסכמה את דברי השופט
מגן אלטוביה, שכתב על מקרה דומה, שמדובר ב"מטלה מכבידה שאינה ישימה ועלולה לשתק את המערכת מעבודתה השוטפת". די בכך שרשות המיסים פירטה את מדיניותה ואת העקרונות שהנחו אותה בקביעת כל השומות בפרויקט, קובע ארנון.
אחרי הקביעות הללו, ארנון נמנע בצורה תמוהה מלחייב את יהושע ואגיש בהוצאות, באומרו ש"בגלל אופייה העקרוני של הבקשה" הוא אינו מוצא מקום לכך. אמרנו שזו החלטה תמוהה, שכן ארנון עצמו הרי קובע שייתכן שהיה מקום לדחות אותה על הסף, והוא עצמו מצטט מקרה דומה מבית המשפט המחוזי בתל אביב. במצב כזה, אל יתפלאו בתי המשפט אם ייתקלו במסעות דיג דומים.
