(היכרות קצרה: בתכנית הדיבורים המופתית של ESPN, שנקראת PTI – משמעות השם: סליחה על ההפרעה – דנים בכותרות החדשותיות מעולם הספורט בשלל דרכים מגוונות. הטור שאתם קוראים עכשיו, "סליחה על ההשאלה", נקרא כך כי הוא משאיל מ-PTI, ומעוד תוכניות אחרות, כמה מהדרכים האלה, ומגיש לכם דעות קצרות, מנומקות ומעוררות דיון. דיון שאתם מוזמנים להיות חלק ממנו)
קונה או מוכר – אפקט הפחד של השם הגדול בליגת האלופות
תרשו לי להניח שמישל פלאטיני לא ישן מהתרגשות כל הלילה האחרון. וגם אם הצליח לעצום עין לכמה דקות, אף חלום לא היה שווה למציאות שעברה עליו ביומיים האחרונים בליגת האלופות. ככה זה כשלא יובנטוס, לא צ'לסי, לא מילאן, לא מנצ'סטר סיטי, לא ריאל מדריד ולא ארסנל משיגות את 3 הנקודות, באותו מחזור, ולא אחת מול השנייה. תוסיפו לזה ניצחון ביתי של ברצלונה שמגיע רק בדקה ה-94 ושמנצ'סטר יונייטד הייתה צריכה לחזור מפיגור ביתי של שני שערים ותקבלו את חלומו הרטוב של נשיא אופ"א.
כי זאת ליגת האלופות עליה פלאטיני מפנטז – ליגה שבה נורשיילנד האלמונית מדנמרק מוציאה תיקו מאלופת איטליה, ליגה שבה אלופת אירופה ומוליכת הליגה האנגלית מפסידה לאלופת אוקראינה, שאלופת ספרד נכנעת לאלופת גרמניה, ואלופת אנגליה חוזרת עם הזנב בין הרגליים מאמסטרדם אחרי הפסד לאלופת הולנד – ליגה של אלופות, שבה הליגה שממנה אתה בא לא בהכרח קובעת את תוצאת הסיום.
אני לא אתחיל למכור לכם סיפורים על שיוויונית, וצמצום הפערים - זה לא המקרה. סביר להניח שכבר בעוד שבועיים כשאותם משחקים ייערכו שוב רק על מגרש אחר – מרבית התוצאות יחזרו כבר לגוון הנורמלי והצפוי שלהן.
מה שכן אני קונה מהמחזור השלישי של הצ'מפיונס, זה צמצום פערים מנטלי. בכדורגל, כמו בכל דבר בחיים, זה מתחיל ונגמר בראש. אם נורשיילנד לא הייתה מאמינה שהיא יכולה להתמודד שווה בשווה מול יובנטוס, זה לא היה קורה. אם מאטס הומלס היה מסתכל על כריסטיאנו רונאלדו בהערצה בכל פעם שהיה עובר על ידו, לריאל מדריד היו כבר תשע נקודות בקופה. ואם פרננדיניו, מחטריאן ושאר החברים משחטאר היו מתרגשים מהגעתה של מחזיקת הגביע לדונייצק – זה היה נגמר בדמעות כתומות.
כך שלמעשה, השאפו הגדול מגיע למאמנים. לקלופ, לוצ'סקו, דה בור, סטיבנס, פלגריני ויולמנד. הם אלה שהצליחו להחדיר לתודעת השחקנים שלהם שמולם לא עומד שם מאיים של מועדון, אלא בסך הכל עוד קבוצת כדורגל, בדיוק כמו הקבוצה שהם עצמם עומדים בראשה. "אם אנחנו והם ביחד בליגת האלופות, זה אומר משהו – בוא נוכיח לכל מי שמסתכל שאנחנו באמת באותה ליגה". זה, פחות או יותר, לבטח היה התוכן של שיחת העידוד האחרונה בחדר ההלבשה, רגע לפני שהם עלו על הדשא והוכיחו לכל מי שמסתכל – שהם באמת באותה ליגה. לשבוע אחד זה גם התבטא בלוח התוצאות. אפקט הפחד מהשם הגדול מעולם לא נמכר במחיר נמוך יותר.
(עודד הלפרין)
האם ההתלהבות משחטאר דונייצק היא עוד סממן לתרבות ההכי-טוב-הכי-יפה-הכי גדול-הכי טעים?
לפני הכל, חייבים לחלק את התשובה לשניים – בחלק הראשון חייבים להודות ששחטאר דונייצק היא בהחלט קבוצה טובה, אפילו מאוד. אבל אז מגיע החלק השני והמפוכח של התשובה, זה שאומר שההתלהבות ממנה היא מוקדמת ומוגזמת, שאלופת אוקראינה היא לא הקבוצה הטובה באירופה כמו שכל מני אנשים התחילו לטעון, ושהיא ממש לא אחת המועמדות הבכירות לזכות השנה בליגת האלופות.
אז למה כולם מתלהבים ממנה כל כך?
אין אחד שלא מכיר את תחושת השיכרון של הרגע שאחרי. שנייה אחרי ארוחה טובה, שבה הטעם שנשאר בפה גורם לך לצעוק ולזעוק שזאת המסעדה הכי טובה בארץ. או הרגע הזה בו עולות הכתוביות בקולנוע ואתה בטוח שראית את הסרט הכי טוב של השנה. באותו הזמן זה נכון. אבל ככל שחולפים הרגעים, הימים, אתה מבין שיש, היו ועוד יהיו טובים יותר.
גם בספורט ההתלהבות הרגעית הזאת גורמת לאנשים לצאת בהצהרות מפוצצות, כשיותר מפעם אחת להצהרות האלה אין כיסוי של ממש. כך למשל הפך גארת' בייל לכמה שבועות לשחקן הטוב בעולם, כך חן עזרא היה אמור להיות האיש שלוקח את מכבי חיפה לגבהים חדשים, וכך גם ישראל חזרה מלונדון בלי שום מדליה. בכל המקרים, ההתלהבות הייתה לא מבוססת ופזיזה.
שחטאר דונייצק של שלב הבתים נכנסת לקטגוריה הזאת בדיוק. נכון להיום היא אחת הקבוצות המלהיבות ביבשת, אבל לדבר עליה במונחים של אלופת אירופה הבאה זו הגזמה שכרגע אולי נשמעת הגיונית, אבל בעוד כמה חודשים, כשנהיה קצת יותר מפוכחים, נגלה שנסחפנו. שוב.
למה הפסימיות אתם שואלים? קודם כל בגלל ההיסטוריה.
לשחטאר דונייצק אין הישגים יוצאי דופן בליגת האלופות, אפשר אפילו לומר שרגעי השפל שלה גדולים מרגעי השיא. לפני שנתיים היא אמנם טיפסה עד רבע הגמר, אבל אז הגיעה הקבוצה לקאמפ נואו וחטפה מבארסה חמישייה, פערי כוחות שכנראה קיימים גם היום, למרות ההתלהבות.
ורק בשנה שעברה זה היה אפילו יותר גרוע. שחטאר, עם סגל כמעט זהה לזה של השנה, הוגרלה לבית החלש ביותר במפעל יחד עם אפואל ניקוסיה, פורטו וזניט סנט פטרסבורג, ואיכשהו הצליחה לסיים אחרונה.
הסיבה השנייה, לצערה של שחטאר, היא העובדה שהיא מגיעה מהליגה באוקראינה, ובעל כורחה, הקבוצה של מירצ'ה לוצ'סקו תכנס לפגרת החורף בין דצמבר למרץ, בדיוק אותם החודשים בהם השחקנים צריכים להיות בשיא כושרם כדי לעבור עוד ועוד שלב בנוק אאוט של ליגת האלופות.
בשורה התחתונה, אין לי ויכוח עם מי שטוען ששחטאר היא הקבוצה הטובה באירופה, הרי המספרים שלה הופכים את הטיעון הזה ללגיטימי במידה מסויימת.
אבל תשאלו את עצמכם שאלה כזאת: אם יש לכם ביד מיליון דולר, כמה מכם באמת יהמרו דווקא על שחטאר דונייצק כאלופת אירופה הבאה? בדיוק.
(דור הופמן)
