לזכור את 2012 כשנה של לאו מסי: צודק או לא צודק?
לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק תמונה בה מסי רץ עם הכדור, ומאחוריו כריסטיאנו רונאלדו, על הברכיים, כנראה מעד בזמן שניסה לרדוף אחריו (או נפל על הרגליים כשהבין שהוא לא יצליח לתפוס אותו). הכיתוב שהתלווה לתמונה היה משהו כמו "2012 בתמונה אחת".
וזה הרגיז אותי. כי זה צבוע. וזה טפשי וילדותי.
כמה פעמים אנחנו מבקשים מהספורטאים שאנחנו מעריצים שישחקו בשביל הניצחון? המון. ובאיזו תדירות אנחנו שופטים אותם לפי ניצחון או הפסד? כל הזמן. וכשאנחנו באים לבחון ולמדוד את כוכבי ההווה אל מול כוכבי העבר, איזה משקל אנחנו נותנים לתארים שהם זכו בהם? כבד. ככה זה, וזה בסדר והוגן וצודק, כי ספורט ברמה המקצוענית הוא קודם כל משהו שעושים בשביל הניצחון. אח"כ כל היתר – אסתטיקה, צניעות, כבוד, כריזמה, סטטיסטיקות ומספרים. כל הדברים האלה חשובים, קריטיים, בטח ברמות של ספורט חובבני או ספורט של ילדים-נערים. אבל ברמה המקצוענית? אין מה להתחסדר כאן – ניצחון והפסד קובעים קודם כל, הם הכי חשובים. אח"כ כל היתר. בין אם תאהבו את זה או לא.
2012 של כריסטיאנו רונאלדו הייתה עמוסה כל טוב בכל הדברים האלה ש"מסביב". הוא בא אחרי שנת שיא מטורפת של 40 שערי ליגה ב-34 משחקים – כמות שהיוותה שיא לה ליגה – והתעלה עליה עם שנה עוד יותר משוגעת, היסטורית, כשנשאר בריא לאורך כל 38 משחקי העונה וסיים אותה עם 46 כיבושים. הוא נתן שנה ענקית בליגת האלופות עם עשרה שערים בעשרה משחקים (והוסיף שלושה בישולים). בקיץ הוא נתן טורניר יורו מצוין עם כמה הופעות בלתי נשכחות (במיוחד מול הולנד), סיים את הטורניר עם שלושה שערים (אף אחד לא כבש יותר ממנו), והוביל את פורטוגל לחצי הגמר – שם נפלו בפנדלים לספרד, שהיא כנראה הנבחרת הגדולה בהיסטוריה (לבטח היחידה שזכתה בשלושה טורנירים גדולים ברצף).
אז כל המסביב שלו היה עצום. היסטורי. ענק. מדהים. מופלא. אבל, מה לעשות, קצת פחות עצום, היסטורי, ענק, מדהים ומופלא מה"מסביב" של מסי. כי מסי נתן ב-2012 שנה חסרת תקדים מבחינת כיבוש שערים. הוא שבר את השיא של עצמו, ואת השיא של רונאלדו מ-2011 ואת השיפור-של-השיא של רונאלדו מהעונה, ונעצר רק כשהגיע למספר העגול והיפה (והדי בלתי נתפס) של 50 שערי ליגה (ב-37 משחקים). וכמובן, היה את כל הסיפור הזה של "שערים בשנה קלנדרית". מסי הגיע אל, פגש ב- ועקף את גרד מולר, ונעצר על 91 שערים. רוב הקבוצות בעולם לא כובשות 91 שערים בשנה קלנדרית. כל המחמאות והסופרלטיבים מוצדקים. ולא יספיקו.
ועדיין, כשבאים לשאול "של מי השנה הזו", כל ה"מסביב" הזה צריך לשמש לא יותר מאשר שובר שוויון. זאת אומרת, אם יש לנו שני שחקנים גדולים, כוכבים, שזכו בתארים בשנה מסויימת, וקשה לנו להכריע "של מי השנה הזו", אז הולכים אל המסביב ורואים מי הבקיע יותר, מי שבר שיאים, מי אסף יותר לייקים בפייסבוק או למי יש יותר עוקבים בטוויטר, מי עשה פרסומת עם יותר צפיות ביוטיוב ומי הכניס יותר כסף מחסויות.
אבל כאן לא צריך להגיע אל זה בכלל. לא צריך שובר שוויון. כי זה לא שרונאלדו משחק במנצ'סטר יונייטד ומסי בברצלונה, אז קשה להשוות בין ההישגים שהם הובילו את הקבוצות שלהם אליהם השנה. ממש לא. רונאלדו משחק בריאל מדריד, באותה ליגה כמו ברצלונה, וריאל מדריד – שלו – לקחה את האליפות, על פני ברצלונה – של מסי. כשבאים לשאול "של מי השנה הזו", העובדה הזו צריכה להיות נקודת המוצא, וגם נקודת הסיום. כי כאן הדיון נגמר לגבי 2012. רונאלדו אלוף, מסי לא.
ואם זה לא מספיק לכם, אז הרי זה לא שריאל מדריד לקחה את האליפות הזו על הקשקש, על חודו של שער או משהו בסגנון. רחוק מזה. ריאל זכתה באליפות בפער של 9 נקודות, וקבעה שיאי לה ליגה לנקודות בעונה (100), ניצחונות בעונה (32) ושערים בעונה (121). ריאל מדריד נתנה שנה היסטורית, חסרת תקדים, והיא עשתה את זה כאשר היריבה המרה שלה נמצאת בתקופה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלה. ברצלונה של רייקארד/רונאלדיניו-גווארדיולה/מסי היא בלי שום ספק הברצלונה הגדולה בהיסטוריה, ואולי אפילו קבוצת הכדורגל הגדולה בתולדות המשחק. ופתיחת העונה המטורפת שלה העונה, תחת מאמן אחר, מוכיחה שהתקופה הזו עדיין נמשכת.
ובתוך התקופה הזו באה ריאל מדריד ונתנה שנה כמו שאף קבוצה אחרת לא נתנה בכל תולדות הליגה הספרדית, והשאירה לברצלונה אבק. אין דרך אחרת לתאר את זה – 9 נקודות זה להשאיר אבק. וכריסטיאנו רונאלדו היה בלי שום ספק השחקן המרכזי והחשוב ביותר של ריאל מדריד בעונה הזו. אז מסי כבש וכבש וכבש, אבל במאבק המרכזי – ראש בראש עם הקבוצה שלו מול כריסטיאנו והקבוצה שלו – הוא הפסיד. ובשביל זה משחקים. וזה מה שזוכרים. ככה שזה אפילו לא התקשורת או האוהדים שצריכים להחליט "של מי 2012". יש טבלה בשביל זה, והיא נותנת תשובה חד משמעית.
