"אני לא חמוד! אני אפל ומסתורי ומעוצבן נורא!". בפנים חמודות, לגמרי מוארות, ואולי רק קצת מעוצבנות, מנסה וויליאם הצעיר ב"כמעט מפורסמים" הנהדר לשכנע את הבחורה שעומדת מולו שמה שהיא רואה זה לא הכל. שאם היא תיתן לו צ'אנס היא תופתע. שיש בו צד אחר, מעבר למה שהיא רואה. הוא לא מצליח. זה ברור. היא יודעת מה עומד מולה. ילד תמים ומאוהב. בסופו של דבר, הוא יצטרך להיות כן עם עצמו, להכיר את עצמו, ולהודות בפני עצמו שזה מי שהוא – הוא לא אפל ומסתורי ומעוצבן נורא. גם הסילברבקס לא.
זה קל, כשמנסים להגדיר משהו, להתחיל מלומר קודם כל מה הוא לא. אז וויליאם לא אפל, מסתורי ומעוצבן נורא. אבל מה הוא כן? אינטליגנטי, רגיש ומוכשר. לא חבילה רעה, הא? ומה הסילברבקס לא? הם לא אפלים – המדים שלהם יפים מדי. הם לא מסתוריים – כולם יודעים בדיוק מאיפה הם באים ולאן הם רוצים ללכת. מעוצבנים נורא?
אולי. כן. נו. קצת. בעיקר על עצמם. כשעוד תרגיל לא הולך. כשעוד התקפה של היריבה נגמרת בטאצ'דאון קליל. הם בטח שלא מעוצבנים כמו ששחקני פוטבול צריכים להיות לפני שהם עולים למגרש. לא מטורפים, לא באים לאכול את הדשא (גם אם הוא סינטטי), לא באים לטרוף את השחקנים מהצד השני. האמת, הם בקושי באים.
ולכן אפשר לומר עוד משהו על הסילברבקס שהם לא – הם לא קבוצה. זאת אומרת, לא קבוצת פוטבול. ב-IFL. כן, הם רשומים בליגה, וכולם שילמו ביטוח, והם מתאמנים, והם באים למשחקים ועולים על מדים, ואפילו נרשמים בסטטיסטיקה. כל האיבודים וכל הטעויות נרשמים. וכל הנקודות שעושים עליהן נרשמות, וכל הנקודות שהם לא צוברים, ובכן... נרשמות. עם הספרה הגדולה ורבת המשמעות "0".
אבל קבוצות IFL מגיעות למשחקים עם 25-35 שחקנים. לקבוצות IFL יש קבוצת הגנה, שעולה למגרש, וכשהיא מסיימת את התפקיד היא יורדת, וקבוצת ההתקפה, שהיא אחרת לגמרי, עולה במקומה. כי יש מספיק אנשים, אז מי שמשחק בהגנה לא חייב לשחק בהתקפה, ולהיפך. ולקבוצות IFL יש גם מחליפים. ובזמן שמחליפי ההגנה רואים את שחקני ההרכב משחקים, הם יכולים לשיר ולעודד. וזה מה שהם עושים. בסילברבקס אי אפשר.
כי מי שהוא בהגנה – משחק כשהיא על המגרש. אין מחליפים. אין גיבוי. אז מה אתם אומרים, שההתקפה תעודד כשהיא בצד? ובכן, היא קודם כל חייבת לקחת אוויר, ולתכנן את המהלך הבא (לפחות חברי ההתקפה שלא צריכים לשחק גם בהגנה). אין לה זמן או פנאי מנטלי לעודד. מה גם שהיא מהר מאוד תצטרך לחזור למגרש כי ההגנה, מה לעשות, מתקשה להישאר על המגרש – ככה זה כשלא חזרת על אותו הרכב הגנה אפילו שני משחקים מתוך ה-6 שהיו לך עד כה.
ההגנה, גם אם יש בה אנשים שמסוגלים לשחק מצוין, מורכבת מלא מעט שחקנים חדשים – עוד יותר חדשים מאלה שפתחו את העונה שם. כי החבר'ה שהיו שם מקדם העונה, מהאימונים, מפתיחת העונה, החבר'ה שצברו קצת ניסיון ונראו לא רע למשך כמה רגעים פה ושם העונה... הם בחוץ. רובם. הם פצועים, הם בצבא, הם בחו"ל, הם לא באים לאימונים. משהו. לכל אחד יש סיבה. אז החדשים, שבינתיים כן מגיעים, אמנם בנויים טוב, מהירים, נחושים. אבל הם לא נמצאים עם הקבוצה מההתחלה. הם לא שיחקו פוטבול עד לפני חודש או חודשיים. מה שמסביר למה ההגנה של הסילברבקס נראית כאילו היא הלכה אחורה מאז תחילת העונה, ולא התקדמה. כי האנשים שעשו את מרבית ההתקדמות פשוט לא שם. קבוצה זה לא לוגו – זה אנשים.
וזה לא שבהתקפה המצב טוב. הוא רק טיפה פחות גרוע. האנשים ששיחקו יחד, שלמדו יחד, שנכשלו יחד, שהתחשלו יחד... חלק פה חלק שם. רובם דווקא כן עדיין נמצאים, אבל חלק מרכזי מההתקפה, האופנסיב ליין, שבלי תיאום והוצאה שלו לפועל כמעט אף מהלך התקפי לא יכול לצאת לפועל, הוא ממשיך להתחלף. אותן סיבות חוזרות על עצמן גם כאן. אם היו מחליפים, אז השינוי לא היה דרסטי. הוא היה מורגש הרבה פחות.
כי מחליפים נמצאים שם, מתאמנים, מכירים את התרגילים, מחכים להזדמנות. אבל זה לא מה שקורה בסילברבקס, שם ה"מחליפים" הם פשוט האנשים החדשים שרק הגיעו לקבוצה. אי אפשר לדרוש מהם או לצפות מהם שיהיו מתואמים כמו אנשים שהתאמנו יחד שבועות על שבועות, חודשים על חודשים. אי אפשר לצפות או לדרוש מהם שהטכניקה שלהם תהיה טובה מיד, למרות שאף פעם לא שיחקו פוטבול.
ולכן, הסילברבקס זו לא קבוצה. זו, לכל היותר, יחידה. כיתה. איזשהו שם שמגדיר חבורה מצומצמת של אנשים. כי כשאומרים "קבוצה", ועוד מתכוונים לקבוצת ספורט, ובמיוחד לקבוצת פוטבול, אי אפשר להשתמש במונח הזה כדי להגדיר חבורה של 15 אנשים. וזה מה שנכון לעכשיו יש לסילברבקס. פלוס מינוס. בטח שלא 8 שחקני הגנה, ועוד 8 שחקני התקפה, ועוד מחליף לכל עמדה, כמו שצריך להיות בקבוצות פוטבול. כמו שאתה חייב במשחק אלים ורוויי פציעות, בטח במסגרת חובבנית בה אין שום דרך להכריח את האנשים לבוא. במשחק הזה, בצב הזה, אתה חייב גיבוי. בסילברבקס בקושי יש הרכבים פותחים להגנה ולהתקפה שאינם תלויים זה בזה מבחינת חומר השחקנים.
זו לא עונה ארוכה, עונת פוטבול. אדרבא, זו אחת מהעונות הקצרות. אבל זה לא אומר שהמסע קצר, או קל. הסילברבקס נמצאת ממש בשלבים הראשונים של המסע הזה, אבל הם חייבים להבין שהדרך היחידה לצלוח אותו היא להמשיך ללכת. בגלל כל הסיבות שהוזכרו כאן, בגלל שאנשים לא באים לאימונים, בגלל שרק חבורת ליבה של כ-15 אנשים מתמידה ומחוייבת, בגלל כל זה נרשמה בשבועיים האחרונים ירידה, חזרה אחורה, מבחינת התוצאות והיכולת – עם שני הפסדים אסטרונומיים לפיונירס ולליונס, בתוצאה מצטברת של 170:0.
אבל אסור שהירידה הזו, שהחזרה הזו אחורה, תתבטא גם במורל, באמונה ובמחויבות. כי אם המורל יישאר גבוה, האמונה חזקה והמחויבות איתנה, אז במבט לאחור, בעוד עונה או שתיים או חמש, השבועיים האחרונים לא ייראו יותר מאשר בליפ קטן על המסך. אבל אם המורל ייפגע, האמונה תתערער והמחויבות תתרופף, הבליפ הזה יתברר כרעידת אדמה הרסנית.
עמוק בתוך העונה הראשונה, כשההפסדים נערמים, הפציעות מתרבות, החברים נעלמים, אבל כשכבר אי אפשר להסתובב ולחזור הביתה – הדרך היחידה לראות את היציאה היא עם ראש מורם. באמונה, מורל ומחויבות יש משהו מדבק – האתגר של האנשים שמרכיבים את הליבה של הסילברבקס הוא להדביק עם זה מספיק אנשים כדי שמתישהו, לא בעוד הרבה זמן, הם יוכלו להסתכל על עצמם ולראות קבוצה. מי יודע, אולי אפילו אפלה, מסתורית ומעוצבנת נורא.
