"טעות קולמוס, טעות הקלדה אנושית וחד-פעמית, שתוקנה לאלתר, ושאין כל היגיון פלילי או עסקי מאחוריה, הביאה את המדינה עד הלום, לנגד עיניו המשתאות של בית המשפט". כך מסכם (20.1.13) שופט בית משפט השלום בתל אביב,
שמאי בקר, את מה שבלשון פחות עדינה ניתן לכנות "כתב אישום הזוי".
דרור גונן ביקש לרכוש מדפסת ומצא באתר זאפ הצעה של חברת פרידיו ב-96 שקל. הוא הזמין שתי מדפסות במחיר מדהים זה, אך כאשר לאחר כמה דקות התקשר כדי להסדיר את המשלוח, נאמר לו בו-במקום שבטעות נשמטה הספרה אפס והמחיר הוא 960 שקל. כרטיס האשראי שלו לא חויב ולא נגרם לו נזק כלשהו, אך למרות זאת הגיש גונן תלונה למשרד התמ"ת.
כאן אמור היה מישהו במשרד להפעיל מינימום של חשיבה והיגיון - אך דומה שהללו יצאו לחופשה באותו יום. החליט מי שהחליט, כי יש להגיש כתב אישום נגד פרידיו בעבירה של הטעיית צרכן לאחר מועד התקשרות בפרט מהותי בעסקה, על-פי חוק הגנת הצרכן. בנוסף לכך הואשמו פרידיו, המנכ"ל רועי מוטיעי ומנהל אתר האינטרנט רונן רווח, בכך שלא פרסמו את מספר החברה ובכך עברו על החוק המחייב פרסום פרטי עוסק.
נכונה אכזבה וכתיבה
בפסק דין ארוך וטבול בציניות, זיכה בקר את החברה ומנהליה מכל אשמה. בין היתר הוא מסתמך על עדותו של מנכ"ל אתר השוואת המחירים זאפ, איתן זינגר, אותו ביקשה המדינה לצרף לרשימת העדים מטעמה לאחר הגשת כתב האישום. עדותו של זינגר, אומר בקר, הייתה כל-כולה לטובת הנאשמים: ברור שמדובר בטעות הקלדה והיא תוקנה כעבור שעות ספורות. זינגר גם הדגיש, כי ספק לא ירוויח דבר מכך שיציע מוצר במחיר מגוחך ויטפס במעלה ההצעות של זאפ, שכן הדבר ייצור "רעש שלילי" ויזיק לו.
לאחר מכן עלה גונן על דוכן העדים, ואישר שהוא ניסה להרוויח מן הטעות של פרידיו ולרכוש את המדפסת באותו מחיר, שהיה נמוך ב-90% מן המחיר האמיתי. עוד אישר, כי אנשי פרידיו לא ניסו לפתות אותו לרכוש מכשיר אחר ולא ניסו למשוך אותו שלא כדין לבצע רכישה חילופית באמצעותם.
"הנאשמים פעלו ביושר, כדת וכדין" - מכתיר בקר את פרק ההכרעה בפסק דינו. הוא מביא כמה וכמה נימוקים לקביעה זו, ובהם: חוסר ההיגיון בביצוע "תרגיל" מכוון שכזה לגבי מוצר אחד בלבד, התיקון המהיר של הטעות, דבריו של גונן לפיהם הוא הבין שמדובר בטעות הקלדה ועוד. "אם היה מי שציפה כי המדינה תבקש לעצור ולהרהר בחיוניותו של המשך ההליך, לאחר שהמתלונן הודה בבית המשפט במפורש, כי ידע שהוא נשען על טעות של המתלוננים - הרי שנכונה לו אכזבה (וכתיבת הכרעת דין)", ממשיך בקר.
בקר מוסיף, כי הוראות חוק החוזים חלות גם "על יחסי צרכן-עסקן. גם על צרכן, רחמנא ליצלן, כן - כן, גם עליו, חלות חובות של תום לב" וקשה לומר שמי שמנסה לנצל טעות ברורה שכזו, אכן פועל
בתום לב. אולי עוד אפשר להבין את גונן, אומר בקר, "אולם שהדי במרומים שלא אוכל להבין מדוע בחרה המדינה להעלות על נס את תלונתו ולתרגמה לכתב אישום פלילי כנגד הנאשמים". הוא גם אינו מבין מדוע המשיכה המדינה להתחפר בעמדתה כאשר בבית המשפט הוברר, כאמור, כי גם גונן הבין מיד שמדובר בטעות.
המדינה אינה מלכת הלבבות
עוד אומר בקר, כי אינו מבין כיצד יכלה המדינה לטעון שפרידיו הטעתה את גונן לאחר ביצוע העסקה, כאשר העסקה כלל לא בוצעה והוא לא חויב; וכיצד יכלה לטעון שפרידיו הטעתה אותו בנוגע למועד ההספקה, כאשר העסקה בוטלה הרבה לפני כן. ואילו בנוגע לאישום בדבר העדר מספר החברה אומר בקר, כי ברור שהוא נולד רק אגב האישום העיקרי המיותר, וכי 90% מהחברות המפרסמות בזאפ אינן כוללות בפרסומים אלו את מספריהן.
לסיכום אומר בקר: "המדינה אינה יכול לנהוג בשרירות, משל הייתה מלכת הלבבות מ'ארץ הפלאות', ולא ייתכן כי כל טעות אנוש תמימה תביא לחבישת הטועה על ספסל הנאשמים... כלום סבורה המאשימה ש'ייקוב המחיר השגוי את המוצר',
בכל מקרה? הטחו עיניה מלראות?". הוא גם תוהה מדוע המדינה מעודדת צרכנים כמו גונן, ומעיר שבכך הופך חוק הגנת הצרכן ל"חוק התקפת העסקן". הוא גם מעיר, כי הציע למדינה לשקול את עמדתה והנאשמים אף הציעו "להרים תרומה נאה למטרה יאה" כדי לסיים את הפרשה - אך לשווא.
את המדינה ייצגה עו"ד טלי קינן, ואת פרידיו ומנהליה - עו"ד עינת ברכה.
