"האפוטרופוס הכללי מחויב בביצוע פעולות ממשיות לאיתור בעלי הזיקה ברכוש העזוב. היקף הפעולות וטיבן מן הראוי שייגזר מרף המאמץ המחייב את האפוטרופוס". כך אומרת (30.1.13) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
יהודית שטופמן, בהדגישה שהמצב הנוכחי הוא הפוך מזה הראוי:
"על-פי המצב דהיום, על דרכם של יורשים פוטנציאליים לרכוש עזוב, עומדים מכשולים בלתי עבירים כמעט, בתחום הראייתי ובתחומים אחרים, ומנגד מסתפק האפוטרופוס הכללי בחיפושים לא מעמיקים - שלא לומר שטחיים ולעיתים מאוחרים עד כדי חוסר רלוונטיות - לאיתור יורשים פוטנציאליים.
"סבורה אני, כי בעיקר בשל העובדה שהנכסים העזובים עוברים לקניין המדינה בתום התקופה שבחוק, מחייבת ההגינות הדדיות בקביעת רף 'שקידה סבירה' דומה, אם לא זהה, לאפוטרופוס הכללי וליורשים פוטנציאליים המבקשים לשחרר נכס לבעלותם. רף הוכחה, כה שונה, ליורשים פוטנציאליים מחד ולאפוטרופוס הכללי מאידך, אינו נכון, אינו הוגן וראוי ליתן על כך את הדעת".
לדעת שטופמן, את הביטוי "שקידה סבירה" אותה מטיל החוק על האפוטרופוס הכללי בנוגע לאיתור רכוש עזוב, יש לפרש בדומה לפירוש שנתן הנשיא
אהרן ברק לאותו מונח בדיני ירושה: "סבירות השקידה תושפע ממשך הזמן שבו נעשה המאמץ ומרצינותו. היא גם תושפע ממשך הזמן שחלף מאז מת המנוח, ולא נוצר קשר עם קרובי משפחה פוטנציאליים נוספים. בנוסף, סבירות המאמץ תהיה פועל יוצא גם של גודלו של העיזבון. היקף החיפוש והמאמץ שעה שעל הפרק עומדים סכומי כסף נכבדים ביותר, צריך שיהיה משמעותי יותר יחסית למצב שמדובר בו בעיזבון ששיעור נכסיו אינו כה גדול... השקידה הסבירה צריכה להיות בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית, על כן לעיתים עליה לכלול פנייה למדינות זרות שבהן יכולים לגור יורשים, לשם איתורם. כמו-כן יש להתייחס לכלי הפרסום ככלי שיכול לשרת את המטרה שבאיתור יורשים פוטנציאליים".
שטופמן אינה מקבלת את טענתו של האפוטרופוס, לפיה אין לו די משאבים וכוח אדם לבצע את חיפוש היורשים, באומרה שהוא יכול לממן זאת מתוך העיזבון עצמו. היא גם מציעה שבתי המשפט יוציאו צווי ניהול זמניים לנכסים העזובים, בטרם יועברו הללו לבעלות המדינה. אם האפוטרופוס יצטרך לקבל מדי כמה שנים הארכה של צו הניהול, משערת שטופמן, הדבר ימנע - או לפחות יצמצם מהותית - את המצבים בהם הוא אינו עושה דבר במשך שנים רבות כדי לאתר את היורשים.
"זכות הקניין היא זכות חוקתית הקבועה בסעיף 3 לחוק יסוד
כבוד האדם וחירותו, ונחשבת ל'אבן הפינה של המשטר הליברלי'. הרכוש שאדם צובר משקף את עמלו במשך ימי חייו, את תקוותו ומשענתו לעת זקנה, ואת הירושה שהוא מבקש להשאיר ליורשיו. זכות הקניין מגנה על זיקתו של אדם לרכושו כמו גם על זכותו להוריש רכוש זה לדורות הבאים, והיא קיימת גם למי שזהותו בלתי ידועה, שאבדו עקבותיו, שיורשיו בלתי ידועים ואין עוד מי אשר ישמיע את קולו", מדגישה שטופמן.
