תביעות לשון הרע, ואפילו איום בהגשתן, משמשות בשנים האחרונות כאמצעי להשתקת הציבור הרחב וצמצום יכולתו להשתתף בדיון מסוים או בשיג ושיח הציבורי באופן כללי. כך טוענת האגודה לזכויות האזרח, במחקר מקיף הנושא את השם "תביעות משתיקות", פרי עטו של עו"ד אבנר פינצ'וק.

הדוח סוקר את הזירות בהן רווחת תופעת האיומים והתביעות המשתיקות, עומד על המאפיינים שלהן ומצביע על "ההשלכות החברתיות הקשות שיש לאיומים ולתביעות המשתיקות על חופש הביטוי". הדוח מביא ניתוח של הסיבות לכך שתביעות דיבה או איום בהן הם כלי כה אפקטיבי להשתקת ביקורת, ומונה שורה של צעדים שבהם ניתן לנקוט, בשדה המשפטי כמו גם בשדה הציבורי, כדי להקטין את האפקט המצנן של תביעות משתיקות על חופש הביטוי.

לדברי פינצ'וק, "ההסתכלות על כל תביעה לגופה, תוך התעלמות מהמשמעויות של התופעה בכללותה, היא שמאפשרת לתופעת התביעות המשתיקות להתקיים ולהתעצם. בתי המשפט, המחוקקים והציבור נדרשים להכיר בקיומה של התופעה, לדון בה ולהתחיל לפתח מנגנונים משפטיים וחברתיים חדשים כדי לזהותה ולמגר אותה". האגודה מציעה שורה של צעדים להתמודדות עם תופעה זו, בנוסף לשיקולים ולאיזונים הקיימים כבר בחוק לשון הרע.


התאמת החוק למציאות החדשה

• בחינה מחדש של הנחות יסוד והתאמה של הדינים ושל סדרי הדין למציאות החדשה, בה שיעור התביעות המוגשות נגד אמצעי תקשורת הולך ומצטמק, ובמקביל מתרבות תביעות של גופים חזקים נגד קבוצות וארגונים קטנים, פעילים חברתיים ואזרחים בודדים.

• בחינה מחדש את ההלכה המחמירה שמונעת סילוק על הסף של תביעות ופיתוח העילות הקיימות בחוק לסילוק תביעות על הסף.

• אימוץ חקיקה מיוחדת נגד תביעות משתיקות דוגמת החקיקה שהונהגה בארה"ב ובמדינות אחרות.

• שימוש בסדרי הדין הקיימים כדי לאפשר בירור מקדמי מהיר של תביעה משתיקה, כך שבית המשפט יוכל להמליץ לצדדים על דרך ראויה לסיום ההתדיינות.

• יצירת אמצעים משפטיים שיעודדו הידברות בין הצדדים ויקלו עליהם להגיע להסכמה לגבי פרסום תיקון או הבהרה, וכך יצמצמו את סכסוכי הדיבה שמגיעים לדיון בערכאות.

הרחבת ההגנות בעניין ציבורי

• צמצום חוסר הוודאות המשפטי והרחבת ההגנות על פרסום בעניין ציבורי. בין היתר מומלץ לשים דגש על מעמדו הציבורי של התובע ועל האמצעים הנוספים העומדים לרשותו כדי להגן על שמו הטוב; התאמת ההגנה של "פרט לוואי" שאין בו פגיעה של ממש להקשר של שיח ציבורי; ההגנה של "הבעת דעה" צריכה לחול גם במקרים שבהם המפרסם כשל בהפרדה מדוקדקת בין דעה ועובדה, הפרדה שהיא מטושטשת ממילא, במיוחד כאשר המפרסם הוא אזרח מן השורה המשתתף בדיון הציבורי; הרחבת תחולת ההגנה הניתנת למי שפעלו מתוך "חובה חוקית, מוסרית או חברתית", ולאפשר להם "מרווח נשימה" גדול יותר במקרה של טעויות קטנות שנעשו בתום לב; הבחנה בין סוגי פרסומים (למשל: בין תגובות של גולשים לבין תחקיר עיתונאי) והחלת מבחנים שונים בהתאם לנסיבות עשייתם ואופן חשיפתם.

• יצירת סיכון כספי מרתיע לתובע וסיכוי כספי מפצה לנתבע, כולל במקרים בהם התביעה מתקבלת רק בחלקה הקטן.

• מתן עילות תביעה עצמאיות לנפגעי התופעה. גם מכתבי איום בתביעת סרק משתיקה צריכים לשמש עילה להטלת אחריות נזיקית על השולח וחיובו בתשלום פיצוי למאוים.

• בחינת הטלת סנקציות על עורכי דין שמסייעים ביודעין ללקוח לנצל לרעה את ההליך השיפוטי.

• שלילת זכות התביעה מגופים שלטוניים, לרבות תאגידים שנמצאים בבעלות ממשלתית או עירונית. ראוי לשלול מתאגידים למטרות רווח את זכות התביעה בעילה של לשון הרע, או לפחות להתנותה באישור מיוחד של בית המשפט.