40 שנה הולך הכדורגלן הישראלי במדבר האירופאי, מחפש את הארץ המובטחת. 40 שנות ליגיונרים המשוטטים ברחבי היבשת, תרים אחר תהילת עולם, או לפחות חוזה שיסדר אותם לתקופה הקרובה. ומה לא ראינו מהם? שוערים, בלמים, מגנים, קשרים על כל הסוגים, חלוצים כאלה ואחרים, חבר'ה שיצאו קטנים וחזרו גדולים, אחרים שעשו בדיוק הפוך, כאלה שקיבלו טעימה קטנה וחזרו לאוכל של אמא, אחרים שעשו קריירה ארוכה ומשמעותית, על אף הגעגועים. היו כאלה שירדו ליגה, היו אחרים שזכו בתארים. ומשום מה, רבים כל כך עברו בליגה הבלגית.
שישי, 14:45, שידור ישיר באפליקציה: ישראל מול פורטוגל. תקציר כאן באתר
אבל איך שאתם לא מסתכלים על זה – עצם העובדה שהיום בסגל נבחרת ישראל נמצאים 13 ליגיונרים, מהם ארבעה קשרים ושני חלוצים שמשחקים באופן קבוע בליגות טובות ו/או בקבוצות לגיטימיות לגמרי – היא לא פחות מהגשמת חלום. כי ארבעה קשרים ושני חלוצים (ואגב, גם שוער ומגן שמשחקים קבוע) זה הרבה יותר מ"שלד" להרכב. זה יותר מחצי הרכב. נאתכו, רפאלוב, מליקסון, כיאל, חמד ובן בסט שיחקו העונה כולם בין 25 ל-36 משחקים, ויחד חתומים על 39 שערים ו-26 בישולים. מרחוק, אפשר לראות את הארץ המובטחת.
הדרך לשם, גם אם עוד לא הסתיימה, הייתה ארוכה, מרתקת ובמבט לאחור היא גם מאוד נוסטלגית. אז לכבוד 40 שנות ליגיונרים באירופה, קבלו את 10 השנים הכי חשובות במסע של הישראלי בכדורגל של היבשת הישנה, 10 הנקודות שהביאו אותם עד הלום. 10 שנים שמזכירות שבכל זאת, לפעמים, יוצאים מהכדורגל שלנו גם קצת דברים טובים.
10. 2012/13 – שנת המפנה?
כן, אנחנו מתחילים מהעונה הנוכחית, העונה שאחרי ההתפוצצות, עונה של "ירידה לקרקע". אבל עונה שיכולה להוציא את צבא הליגיונרים שלנו לדרך חדשה, טובה יותר. כי מצד אחד, אנחנו רואים כאלה שלא מצאו את מקומם חוזרים ארצה (זהבי, צעירי, ברוכיאן, אלמוג כהן, ורמוט ואחרים). זו תופעה שעוזרת לליגה, וגם לנבחרת (כי כאן הם לפחות משחקים). מצד שני, אחרים – שהיו והצליחו – זוכים לשדרוג (מליקסון, בן בסט), או מאוד קרובים אליו (חמד, גרשון). במלים אחרות, סוג של "הסרת שומנים". אם אכן בשנים הבאות זה יהיה הכיוון שנראה בגזרת הליגיונרים, אולי ניאלץ "להסתפק" ב-20-25 ישראלים שמשחקים באירופה, אבל אם כולם ישחקו, כולנו נרוויח.
9. 2009/10 – עוברים את מחסום ה-20
העונה הזו מדורגת נמוך כי היא לא התחילה שום טרנד, וגם לא התבררה כשנת מפנה. אבל היא כן בדירוג כי בכל זאת, ציון דרך שכזה שווה אזכור. אחרי שנים רבות של עליות וירידות בכמות הישראלים שמשחקים באירופה, סוף סוף עברו כדורגלנינו את רף ה-20, ומגמת העליה נמשכה עוד שנתיים ברצף לאחר מכן. נאתכו וחיימוביץ' היו הראשונים שיצאו לרוסיה, היו כמה טפטופים נוספים לבלגיה ולקפריסין, ואף ליגיונר משמעותי לא חזר ארצה. גם זה משהו.
8. 79/80 – אבי כהן ז"ל חותם בליברפול
רק ישראלי אחד יצא לאירופה באותה עונה, אבל איזה שחקן ואיזה אירופה. אבי כהן, מגן אלמוני מהליגה הישראלית הקטנה, יצא בקיץ 79' למבחנים בקבוצת הפאר האנגלית, ולאחר שהרשים את המנג'ר האגדי בוב פייזלי, חתם באנפילד תמורת 200 אלף פאונד. זהו מעבר בלתי נתפס במושגים של אותם ימים, כשליברפול נחשבה למועדון מספר 1 באירופה, והכדורגל כאן היה בתחילת דרכו המקצוענית. דמיינו את איתן טיבי חותם בברצלונה, ותוסיפו 10% הזיה (כי בכל זאת, בארסה צריכה בלמים). כבר בעונה הראשונה שם כהן זכה באליפות, כאשר הוא כובש לשני הכיוונים במשחק ההכתרה. כהן היה פורץ דרך אמיתי, וגם עזר להפוך את ליברפול למועדון הכי אהוד בארץ (ועם קשר או בלי, בהמשך יכדררו באנפילד עוד שני ליגיונרים בכירים).
7. 86/7 – הגל הבלגי הראשון
השנה הזאת משמעותית כיוון שלראשונה נראתה בה מגמה. אם בשנים שלפניה היו הבלחות מפה ומשם, בעונה הזו יצאו לאירופה איוניר, סיני ורוזנטל. סיני חזר אחרי עונה בבוורן, מוטי אחרי שנתיים ברודה, רוני הפך לשחקן קבוע במדי ברוז', אח"כ ליאז' ומשם עבר לליברפול. כמו כן, דוד פיזנטי המשיך לעונה שניה בקלן הגרמנית, לפני שעבר לק.פ.ר. אמנם זה יכול היה להיות מוצלח יותר, אבל הדלת נפתחה קצת. ומי שבעט בה לגמרי היה אלי אוחנה, שחתם עונה לאחר מכן במכלן (בלגיה, כמובן), ואף זכה איתה בגביע אירופה למחזיקות, ונבחר לכדורגלן הטוב ביותר באירופה מתחת לגיל 23. שנה לפניו זכה בו מרקו ואן באסטן. שנה אחריו פאולו מאלדיני. יפה, לא?
6. 2004/5 – "שלושת הגדולים"
בסוף שנות התשעים הלך וגדל מספר הישראלים באירופה (עוד נגיע לזה), אבל בתחילת שנות האלפיים הוא ושב הצטמצם. בעונה הספציפית הזו חזרנו שוב למספר דו-ספרתי, אבל עם כל הכבוד לעזרן ואבי תקווה (פראלימני), דדי בן דיין (קולורדו, שזה לא באירופה), אילן בכר (בראגה) בלילי וטועמה (קייסריספור), בעונה הזו התחיל טרנד שנמשך כמה שנים טובות – לישראל יש שלושה ליגיונרים איכותיים, שמשחקים באופן קבוע בליגות הטובות בעולם: דודו אוואט, טל בן חיים, יוסי בניון. זה היה השלד של הנבחרת במשך שנים, שלד שעד היום, כשהחבר'ה כבר מבוגרים, עדיין באירופה, ומשחקים פחות (יוסי וטל), מבחינות רבות נראה שאנחנו עדיין תלויים בהם.
5. 2011/12 – האקסודוס
נגענו בזה טיפה בעונת 09/10, כשמחסום ה-20 נשבר. עונה אח"כ המספר גדל במעט, אבל עדיין לא הגיע ל-30. ואז, בעונה שעברה, הסכר נפרץ. עבודת סוכנים יסודית, גם סוכני כדורגל וגם סוכני נסיעות שעזרו להנפיק דרכונים אירופאיים, הם כנראה הסיבות המרכזיות לכך שבקיץ אחד שברנו גם את מחסום ה-30 וגם את מחסום ה-40. פתאום, כל כדורגלן ממוצע פלוס מליגת העל שנתקע לו קצת המו"מ, קפץ על האלטרנטיבה האירופאית. היעדים הבולטים: בלגיה, עם חמישה ישראלים חדשים ו... פולין, עם חמישה חברים חדשים למליקסון, שרובם באו רק לתקופות קצרות מאוד. בכל זאת, יש גבול כמה חורף אפשר לסבול.
4. 2007/8- ברדה ותחילת הפלישה לבלגיה (וגם לקפריסין)
עד עונת 2007/8 כל שחקן ישראלי שיצא לאירופה קיבל את היחס הפרובינציאלי המתאים. העיתונים היללו, והוא נחשב לכוכב-על. כל זה השתנה בעונת 2007/8. באותה עונה יצאו חמישה ישראלים לבלגיה: אליניב ברדה, גילי ורמוט, עומר גולן ברק יצחקי וסלים טועמה. מתוך החמישה, היחיד שבאמת הותיר חותם הוא ברדה, אבל ההצלחה שלו הייתה זו שפתחה את הדרך לגל הישראלים שמתבטאים כיום בפלמית/צרפתית שוטפת. באותה עונה גילו בנינו הטובים גם את האי השכן קפריסין, כאשר ארז מסיקה וליאור אסולין ניסו את מזלם. השנה הזאת משמעותית בעיקר בגלל סיבה אחת והיא שלראשונה שחקנים מדרג הביניים בישראל הבינו שהם יכולים לצאת ולשחק מעבר לים, להרגיש אירופה ולא פחות חשוב, להשתכר ביורו. ברדה וחבריו הם החלוצים שפתחו את הדלת לקראת השנים הבאות לכדורגלנים הישראלים, שרבים מהם משחקים (או שלא) היום במדינות הללו.
3. 96/7 – רביבו וברקוביץ'
הכותרת של השנה הזו היא "רביבו וברקוביץ'", אבל ממש לא בגלל שהם היו היחידים שיצאו באותה שנה. אלא כי אלה היו "רביבו וברקוביץ'". גם אם היו יוצאים עוד 5 ישראלים באותה שנה לאירופה, זו הייתה הכותרת של 96/7. פתאום, עם השידורים החיים הקבועים (שלא היו נגישים כל כך בימים של ליגיונרים בכירים מוקדמים יותר), סאות'המפטון וסלטה ויגו הפכו לאורחות קבועות בסלונים של עמישראל. אנגליה וספרד נכבשו על ידי שני הכשרונות הגדולים ביותר, של הדור המוכשר ביותר, ופתאום לא רק העתיד נראה היה מבטיח, אלא גם ההווה. תשאלו את מוסטובוי ואוסטנדטד.
2. 72/3 – החלוצים
בדיוק לפני 40 שנה, ואחרי שבילו שנה בהסגר (נשמע לכם פרימיטיבי? ד"ש לכדוריד הישראלי), יצאו שמוליק רוזנטל ומוטלה שפיגלר לשחק כדורגל באירופה. והם היו הישראלים הראשונים שעשו את זה. אמנם הקריירה החו"לית של מרדכי הייתה ארוכה ומשמעותית יותר, ואחרי שיצא לפ.צ פאריס המשיך לפ.ס.ז' הצעירה (שקמה רק ב-1970) ומאוחר יותר גם לעונה עם דוד פרימו ופלה בניו יורק קוסמוס, אבל ההצטרפות של רוזנטל לבורוסיה מנשנגלדבאך – שנתיים אחרי שזכתה באליפות הבונדסליגה וכשהיא עמוסה כוכבים כמו ברטי פוגטס, גינטר נצר ואחרים – הייתה המרשימה יותר. ומה שבטוח – שניהם יחד, בתור החלוצים, לנצח יחזיקו במקום של כבוד, גבוה גבוה בסולם הלגיונרים הכי משמעותיים בתולדות ישראל.
1. 98/9 "דור הזהב" מניב פירות
הכדורגל הישראלי היה כבר כמה שנים חלק מאירופה, חוק בוסמן חזק בעניינים, גם ברקוביץ' ורביבו. אבל זו הייתה השנה הראשונה בה הרגשנו באמת חלק מאירופה. אייל נתן עונה חלומית בווסטהאם, הוביל אותה למקום החמישי, ושמו נקשר בשמועות לקבוצות הכי גדולות באנגליה. רביבו וסלטה היו הלהיט של ספרד (ולמשך כמה שבועות, גם של אירופה), ואת מה שהוא עשה באותה עונה זוכרים גם באנפילד וגם בקאמפ נואו. טל בנין, שעונה קודם הפך לישראלי הראשון בליגה האיטלקית, הפך לשחקן קבוע בברשיה. ובסך הכל, עם אלון חזן שהצטרף לרוזנטל בווטפורד (והעלו אותה יחד לפרמייר-ליג), הניסיונות הלא מוצלחים של דוד אמסלם בקריסטל פאלאס, אלון מזרחי בניס, אבי נמני באתלטיקו מדריד ושי הולצמן באוסטריה וינה, וכשרונן חרזי ואבי תקווה נשארים באירופה שנה שניה ברציפות, זו גם הייתה הפעם הראשונה שהיו לנו יותר מ-10 כדורגלנים באירופה. נכון, מבחינות רבות אנחנו עד היום נוטים להתגמד מול הכדורגל האירופאי, אבל אם לפעמים אנחנו מרשים לעצמנו לעמוד מולם כשווים מול שווים, הרי שהבסיס לכך נמצא בעונה ההיא. עונה שהולידה קצת אחר כך את ה-0:5 על אוסטריה. וקצת מאוחר יותר את ה-5:0 לדנמרק. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל.
