"אני רוצה שנדבר על גברת כהן", אמרתי לבכירי האוצר לפני כמה ימים. הם השתתקו, מופתעים.

היינו באמצע ישיבה רבת משתתפים שעסקה, כרגיל, בניסיון לסגור את הגירעון. על השולחן הארוך היו פזורות כוסות קרטון עם קפה שהתקרר כבר מזמן, ועל המסך הגדול הוקרן עוד טור אינסופי של מספרים.

"מי זאת גברת כהן?", שאל מישהו מקצה השולחן.

"ריקי כהן מחדרה", הסברתי. "היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון. הבעל שלה עובד בחברת היי-טק במשרה לא בכירה, והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש. יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי לקנות בעתיד דירה לאחד משלושת הילדים שלהם."

כמה חיוכים הפציעו מסביב.

"אנחנו יושבים פה," אמרתי, "יום אחרי יום, ומדברים על איזון התקציב, אבל התפקיד שלנו הוא לא לאזן גיליונות אקסל, אלא לעזור לגברת כהן."

"אנחנו צריכים לעזור לה," המשכתי, "מפני שהיא זאת שעוזרת לנו. בזכות אנשים כמו הגברת כהן המדינה מתקיימת. היא זאת שמייצגת את מעמד הביניים הישראלי - אנשים שקמים בבוקר, עובדים קשה, משלמים מיסים, שאינם שייכים לשום סקטור אבל מחזיקים על-גבם את כל הכלכלה הישראלית. מה אנחנו עושים בשבילה? האם אנחנו זוכרים שאצלה אנחנו עובדים?"

החיוכים התחלפו במבטים מהורהרים.

"אני רוצה שנקיים ישיבה מיוחדת על גברת כהן," אמרתי להם, "שבה כל אחד מאתנו יציע איך אנחנו – כמשרד האוצר – יכולים לעזור לה. אני רוצה שנבנה בשבילה תוכניות ורפורמות שיעזרו לה לגמור את החודש, שישפרו את איכות חייה, שיורידו את יוקר המחיה שלה, שיאפשרו לה להרגיש שכספי המיסים שלה באמת עובדים בשבילה."

המסך הגדול נותר מגולגל, לא הוקרנה שום מצגת, רק ישבנו ודיברנו. כולם הביאו מהבית ניירות עם רעיונות ומחשבות והצעות. דיברנו על החינוך שמקבלים הילדים של גברת כהן (ועל זה שאין יום לימודים ארוך בבית הספר שהיא מלמדת בו), דיברנו על טיב השירות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא נכנסת למשרד ממשלתי, על זה שהילדים שלה כבר לא בטוחים שהם רוצים לחיות בישראל, על העובדה שמערכת הבריאות סביבה קורסת ושאין לה אפשרות לקנות כרטיס-משולב לתחבורה הציבורית.

והמשכנו לדבר. על זה שגברת כהן יודעת שאם יפרצו לה הביתה השוטר רק ימלא טופס לביטוח, על הצורך שלה בחיי קהילה, על-כך שאין מספיק תחרותיות בשירותים הפיננסיים שהיא מקבלת, על זה שהיא מרגישה כמו מטומטמת מפני שכולם סביבה מעלימים מסים ורק היא משלמת הכל.

דיברנו ודיברנו, והזמן עף.

"הסתכלתי עליהם מהצד בזמן שהם דיברו. האנשים האלה, שכולם קוראים להם "נערי האוצר", אולי עובדי המדינה המושמצים ביותר בישראל, היו נלהבים, ואכפתיים, ובעיקר לא ציניים לגבי הרעיון כולו. לכל אחד מהם הייתה את הגברת כהן שלו – אמא, אחות, רעיה – אבל מעבר לזה, דווקא בגלל שהם כלכלנים מקצועיים, הטובים בתחומם, הם יודעים שבלי הגברת כהן לא תתקיים פה המדינה.

רגע לפני שנכנס החג התפזרנו, אבל קבענו להמשיך לדבר על הגברת כהן מיד אחרי החג. מבחינתם, אני מניח, זוהי זווית מרעננת של הסתכלות על הדברים. מבחינתי הגברת כהן מחדרה היא הסיבה שבשבילה באתי לאוצר.

הכלכלה הישראלית – ובעצם כל כלכלה - מבוססת על מעמד הביניים, על האדם שעובד ומשלם מיסים. אם אתה מאפשר לו תנאי מחיה נורמלים ונותן לו להרגיש שהממשלה עומדת מאחוריו, הוא יפרח והמדינה תפרח איתו.

אז נכון שזוהי תקופה קשה, ונכון גם שכדי לסגור אובר-דראפט של למעלה מ-30 מיליארד שקלים צריך לקחת גם החלטות קשות. אני אעשה את זה, כי אני לא מוכן שבמשמרת שלי נהפוך ליוון או לקפריסין. אולי כל שר אוצר אומר זאת, אבל רק בגלל שזו האמת.

מצד שני, אם לא נשמור על מעמד הביניים, הכלכלה תיעצר והאובר-דראפט יגדל עוד יותר. גם זו האמת, וגם זה לא יקרה במשמרת שלי.

יכול להיות שההתחלה תהיה קשה, אבל עם הזמן האנשים שמחזיקים את כל המדינה על גבם יגלו שהם כבר לא הכספומט שאליו המדינה תמיד הולכת בכל פעם שיש לה בעיה. הם יגלו שהם במרכז תשומת הלב, שהצרכים שלהם נמצאים במקום הראשון, שכולם מבינים שבלעדיהם אי-אפשר.

והגברת כהן תגלה עוד משהו: שהמדינה שלה מכירה לה תודה.