עומרי כספי קולע 24 מול פיניקס, 5/1/2010
זוכרים שבעונת הרוקי של עומרי כספי קמנו באמצע הלילה לראות משחקים בין סקרמנטו לקבוצות כמו מילווקי או מינסוטה, משחקי כדורסל חלשים שהציגו את הצד האחר, הפחות סקסי, של הליגה הטובה בעולם? ובכן, הייתה לנו סיבה טובה לעשות זאת – היכולת של כספי. הקינגס הצעירים חיפשו את עצמם, כספי נתן את כולו, הליגה לא הכירה אותו, הוא הציג שיפור משמעותי בהשוואה לשחקן שראינו כאן, ובין סוף נובמבר לתחילת ינואר הייתה לו תקופה של 15 נק' למשחק עם 5 ריב', כמעט 2 שלשות בכמעט 50%, כשהוא מקבל מפול ווסטפול יותר מ-30 דקות למשחק. תצוגת השיא הגיעה בהפסד ביתי לפיניקס, בו שיחק 44 דקות, קלע 24 נקודות, הוריד 7 ריבאונדים ונראה היה כמו שחקן חמישיה לגיטימי ב-NBA, בדרך להשתתפות במשחק הרוקיז באול סטאר. חבל רק שהמשחק הבא, בו קלע 4 נקודות, מייצג טוב בהרבה את מה שעבר עליו בשנתיים האחרונות. (ניצן פלד)
גל פרידמן זוכה במדליית זהב אולימפית ישראלית ראשונה, אתונה 2004
"גל פרידמן משאיר אבק לכל המתחרים שלו". כך תיאר שדר הערוץ הראשון את השיוט, שבסיומו היתה גם לישראל מדליית זהב אולימפית. אבק הוא אמנם הדבר האחרון שתמצאו על המים שלחופי יוון, אבל אפשר היה להבין את השדר המועד. בכל זאת, היסטוריה. עוד מעט יונף הדגל, עוד מעט נשמע את השיר הזה שנשכח בכל אולימפיאדה בתוך ערימת הדיסקים וצובר, כמו המתחרים של פרידמן, שכבה עבה של אבק.
אין שום דרך לצפות בתחרות גלשני רוח. הפמפום הבלתי פוסק, הקושי להבין מה קורה שם בלב ים והמצופים הכתומים שנותנים הרגשה רגעית שאתה באמת מבין מי ראשון ומי משתרך מאחור. באותו יום קיצי ב-2004 צפיתי, בערך, בשיוט, בהיתי במצופים ועודדתי את הפמפום של פרידמן. לא הבנתי כלום, עד שראיתי אותו מניף ידיים ושמעתי את מילת הקסם: זהב. התרגשתי כשניגנו את התקווה, רציתי לעמוד שם במקומו עטוף בדגל. אין פה הרבה הזדמנויות להתגאות בהיותך ישראלי, וכשאחת כזו מגיעה אתה לא נותן לה לחמוק. (ארז וייץ)
יעל ארד זוכה במדליה ישראלית ראשונה, ברצלונה 1992
יש כמה הישגים בספורט שההשפעה שלהם אינה רק היסטורית, נקודתית או סטטיסטית, אלא מהותית וגורלית להתפתחות "תרבות הספורט" בישראל, התרבות שאותה כל כך אוהבים להשמיץ ולטעון שאינה קיימת. אז זהו, שלא. היא קיימת. ואני לא אומר את זה מטעמים פטריוטים. עובדתית, היא קיימת. גם אם לא בהיקף שחלמו עליו בעבר. יעל ארד שברה מחסום, לטעמי יותר מחסום פסיכולוגי מאשר פיזי. וההשלכה של המדליה שזכתה בה היא חסרת תקדים. את הספורט הישראלי ההישגי אפשר לחלק לשניים – לפני הכסף של ארד. ואחרי.
בעידן "הלפני", הגעה למקום השביעי בתחרות אולימפית הוגדרה כהישג יוצא דופן. בעידן "האחרי", זה אפילו לא הישג. אלא פספוס, אכזבה, החמצה. אני מוכן לקבל את הטיעון לפיו יעל ארד לא נאלצה לעבור שבעת מדורי גיהנום בדרך לפודיום וששלושה ניצחונות הספיקו לה בקטגוריה עד 61 ק"ג בברצלונה. אבל מהרגע שהדגל התנוסס לו מעל הפודיום, קיבלנו הצהרה לפיה אנחנו לא רק "במפה", אלא יודעים מה לעשות איתה ואיך לנווט עימה בזירה הבינלאומית. אפשר להגיד על הספורט בארץ שהוא רעוע, צנוע ואולי גם גרוע. אבל מאז המדליה של יעל ארד ב-30 ביולי 1992, אי אפשר לומר שהוא לא קיים. (אופיר גולן)
שלושער ושני בישולים ליוסי בניון מול בשיקטאש בליגת האלופות, 6/11/2007
לחברים חובבי המסיבות שלי הייתה דירה גדולה אבן גבירול בתל אביב, כשחיפשו שותפה. בגלל שאת תחומי העניין של חבריי היה אפשר לאכול, לשתות או לעודד, החלטתי לעזור להם במציאת האחת שתסכים לסבול אותם, בעיקר בערבי שלישי ורביעי של צ'מפיונס. המשימה הוכתרה בהצלחה חלקית. מצד אחד, הגיעו מועמדות, שהסתובבו בצעקות כשראו ושמעו עשרה גברים רואים את ליברפול עם יוסי, בימים שבמבט לאחור נראים כגדולים בקריירה שלו. מצד שני, השותפים, ואגב, גם יוסי בניון, ממש לא שמו לב אליהן אותן. עד שהגיעה אחת שעשתה את עצמה מתעניינת, כנראה בגלל ארונות הקיר העצומים והמטבח המשופץ.
שיחה משוערת: יותם: "שחקן ישראלי שמבקיע גול בצ'מפיונס זה מטורף." שחר: "אתה קולט, הילד מדימונה עם צמד." מיכל: "אנחנו בעד האדומים?" אני: "יואו... שלישייה...הכוונה לבניון, כן?! תישארי, את מביאה מזל, תישארי."
אז יוסי כבש שלושער ובישל שניים ומיכל שהפכה למיכלי בישלה מאז לא מעט לשחר ויותם וכבשה (לא הצלחתי להתחמק מהמטאפורה הדביקה) את ליבי, עד שהוצאתי אותה מדיר החזירים באבן גבירול. "תגיד, בדיעבד, ה-0:8 גנב קצת את ההצגה מהרגע הגדול של יוסי, לא?", אמרה לי אחרי שהתחתנו וראינו ביחד את הנער הנצחי מתייבש על ספסלים אנגליים. גנב, גנב. (מ. בירמן)
דודי סלע מנצח את פרננדו גונסאלס (אז מדורג 6 בעולם) ומעלה את ישראל לבית העליון בגביע דייויס, ספטמבר 2007
ד. מול ג. דויד מול גולית. דודי מול גונסאלס. פרננדו האיום – גבוה, חזק, יפה, עשיר, מוקפד, מוכשר. מאוד מוכשר. שולט במשחק. בלי נקודות תורפה. מקום שישי. בעולם. ב ע ו ל ם. מצ'ילה. מדינת ספורט. מדרום אמריקה התוססת. עם קהל מטורף. חלקו הגיע אחרי הנבחרת שלו עד למזרח התיכון. אלינו. מנגד דודי האנונימי – נמוך, רזה, קוצים בשיער, בלי סרב, בלי סגנון מוגדר, ים ליקויים מקצועיים, מקום 105 בעולם. מאה וחמש. והוא מקרית שמונה (מאיפה?) מהצפון (איזה?) של ישראל (מי?). לא כוחות.
ובכל זאת: קהל בטירוף מייצר אווירה שאף איצטדיון טניס ביתי לא יכול לייצר. מדינה קטנה מתחברת לענף קטן, עם נבחרת קטנה, עם שחקן קטן (בכל זאת 1.75 מ') ודוחפת אותו קדימה. אנרגיות מחשמלות מייצרות יש מאין. התעלות. גדולה. חוויה על חושית שתזכר לדורות. וניצחון. ענק. בלתי נתפס. קירות האצטדיון זזו. האדמה רעדה. א ש כ ר ה. אושר עילאי. אופוריה. חוויה בלתי נתפסת. אנחנו העולם. דוד(י) מלך ישראל. חי. וקיים. (גיל ברק)
ברוך דגו כובש צמד מול איאקס בליגת האלופות, 3/11/2004
"הכדורגל בנוי מנחישות, מלחמה ורצון, ועליו מלבישים את הכישרון והטקטיקה". זה מה שהיה לניר קלינגר, מאמן מכבי תל אביב, להגיד על ברוך דגו בסיום הניצחון ההיסטורי ההוא על אייאקס. ובעצם, במשפט אחד – אמר קלינגר הכל. דגו, ילד אשדודי בן 22, נתן באותו ערב אגדי ברמת גן את כל מה שיש לו, ועוד קצת. אייאקס של ואן דר-וארט וסניידר לא הייתה יכולה לדגו, שלקח על הגב את מכבי, כבש צמד הירואי בשש דקות של שיכרון חושים צהוב, וסחף את הקבוצה לניצחון הבכורה בליגה היוקרתית בעולם, כולל פריצה בבכי שתיזכר לנצח כאחד הרגעים המרגשים בכדורגל הישראלי. (דור שאולוף)
מיקי ברקוביץ' חולה קולע 23 נקודות מול ריאל מדריד, 1984
איפשהוא בשנת 1984 מיקי ברקוביץ' הוא כבר מזמן כוכב עליון, כזה שלקח את כל התארים, שהיה בכל התסריטים האפשריים, ובעיקר הבלתי אפשריים, ויצא מהם חי עם אצבע אחת באוויר בדרך להגנה. אם לשים את זה במילותיו שלו: "אני עובר ליד ההיכל, רואה שיש אור, נכנס וקולע סל ניצחון".
אבל מה שקרה ב-1984 נגד ריאל מדריד לא קרה עד אותו רגע אפילו לו. מספר 9 חלה בשפעת, לא התאמן כל השבוע ולא היה ברור אם ישחק, בעוד מפגש טעון עם היריבה המושבעת. לא היה ברור? הצחקתם את מיקי. חיוור, רועד ואפילו לא מגולח, הוא הגיע להיכל ורבע שעה לפני הטיפ אוף עוד לא ידעו אם ישחק. לא ידעו? הצחקתם את מיקי. הוא עלה בחמישיה.
זה התחיל עם 38 מעלות חום אבל נגמר עם חטיפות, מתפרצות, השחלות משלוש, צעד-וחצי-כדור-מאחורי-הגב ו-23 נקודות בדרך לניצחון 97:101. "ברקוביץ', מי אם לא הוא", התלהב ארבל. עוד פרק מופלא נכתב בספר של אחד הגדולים בספורטאי ישראל בכל הזמנים. "אחד הגדולים"? הצחקתי את מיקי. (גיא לשנובולסקי)
אייל ברקוביץ' כובש צמד ומבשל שני שערים נוספים מול מנצ'סטר יונייטד, 26/10/96
באמצע שנות התשעים עדיין כל מה שעניין אותי בעולם הספורט היה כדורסל. כדורסל, ואייל ברקוביץ'. לכן, כשהוא חתם בסאות'המפטון זו הייתה הפעם הראשונה שבכלל שמעתי על הקבוצה הזו. אבל זה לא משנה – מאותו רגע היא הייתה עבורי הקבוצה הכי חשובה בעולם (תחושה שעברה אצלי, יחד עם אייל, לווסטהאם – שם נשארה עד היום). כי אייל, החצוף, הקטן-אבל-חכם, האמיץ, המעצבן – היה כל מה שטוב ורע בישראליות בבת אחת. והתצוגה הגאונית והנדירה שלו, מול הקבוצה הטובה בממלכה, הודיעה לכולם שהוא כאן בשביל להישאר. וכשאני אומר "הוא" אני מתכוון לכדורגל הישראלי, שאת הדחיפה שהוא קיבל בזכות דמותו וכישוריו של ברקוביץ', כפי שבאו לידי ביטוי באותו משחק, אנחנו מרגישים עד היום. (ניצן פלד)
דורון ג'מצ'י קולע 49 נקודות מול לימוז' בגביע אירופה, 1991
עונת 1990/1, הזכורה יותר כעונת מלחמת המפרץ, הייתה אחת העונות הגדולות של מכבי תל אביב באירופה. האלופה החליפה ביתיות ונדדה בכל רחבי היבשת, וכאילו שהמצב הבטחוני לא הספיק היא גם נאלצה להתמודד עם צמד זרים בינוניים כמו אד הורטון ודונלד רויאל (אם כי האחרון נתן כמה עונות יפות ב-NBA אחר כך). ועדיין, מכבי מצאה את עצמה איכשהו בפיינל פור. בפברואר, הגיעו הצהובים ללימוז' תחת אבטחה של מאות אנשי משטרה, יחידות עלית (לא החבילות ממתקים), ושבעה צלפים. מול כל אלה עמוד צלף צהוב אחד – דורון ג'מצ'י. זה היה אחד המשחקים המופלאים והגדולים בקריירה של מי שנחשב אולי לכשרון ההתקפי הישראלי הגדול בכל הזמנים, וודאי האתלט הגדול שבהם.
ג'מצ'י לא הפסיק לנוע, עשה את זה מכל הטווחים, מכל הזוויות, בחדירות, עם הקרש, בסוף תרגיל, משלוש ואפילו עם הגב לסל. אלה זריקות שכמעט ולא נגעו בטבעת. הכל סוויש. אבל הכל חלק מהמשחק. הצרפתים החליפו ארבעה שומרים, אבל כשג'מצ'י ביום כזה זה נגמר עם 23 מ־39 הנקודות הראשונות של מכבי ו-27 במחצית. עם הבאזר האחרון, כשלוח התוצאות מראה את התוצאה ההזויה 95:114 למכבי (זה עם שעון זריקות של 30 שניות, כן?) היו לג'מצ'י כבר 49 נקודות (שיא לשחקן מכבי באירופה) ב-13מ-15 משתי נקודות, 4 מ-7 מהשלוש ו-11 מ-14 מהעונשין. טוב, כשדקות ארוכות הרביעיה שאיתך על המגרש היא ליפין, הנפלד, דניאל והורטון, זה לא שיש לך יותר מדי ברירות. (גיא לשנובולסקי)
עדי גורדון קולע 35 נקודות נגד נבחרת יוון באליפות אירופה 1993
ב-93 ישראל חזרה ליורובאסקט אחרי שלא העפילה לטורניר בפעמיים הקודמות – בצורת שקטעה רצף של 15 הופעות באליפות אירופה. כראוי, הבית שקיבלנו היה קשה במיוחד. לטביה הגיעה טעונת אנרגיות, לראשונה אחרי פירוק בית המועצות. איטליה הייתה סגנית אלופת אירופה. ויוון, אלופת אירופה ב-87 וסגנית ב-89, רצתה לחזור לעצמה אחרי המקום ה-5 ב-91. עם 3 עולות מ-4, גם ניצחון אחד יכול היה להספיק. והוא בא דווקא במשחק השני, מול יוון האימתנית – ניצחון שהחזיר סופית את ישראל למעמדה הטבעי ברמת הנבחרות – רק קצת מחוץ לצמרת האירופאית. והיה לזה אחראי אחד ויחיד: עדי. 35 נקודות מתוך ה-79 של ישראל הוא קלע בשלשות, חדירות, טיר-דרופס, פול-אפ-ג'אמפרס אחרי כמה מהקרוס-אוברים הכי קטלניים שאירופה ראתה. גורדון עשה ביוונים כרצונו, כולל סל קריטי אחרי ריבאונד התקפה, פחות מדקה לסיום. מאז ועד היום, ישראל לא פספסה העפלה לטורניר. אבל עדיין לא ראתה עוד הופעה כזו. (ניצן פלד)
