זיגייר הכשיל מבצע להחזרת הנעדרים

בן זיגייר התאבד בתא הכלא בישראל ב-15 בדצמבר 2010. למרות שוועדת בדיקה בראשות השופטת דפנה בלטמן-קדראי קבעה, כי קיימות ראיות המצביעות לכאורה על גרם מוות ברשלנות, החליט פרקליט המדינה, משה לדור, שלא להעמיד לדין איש בעקבות ההתאבדות.

מסקנותיה של בלטמן-קדראי התייחסו לקצין האג"מ של כלא איילון, סגן-גונדר נ"ע, ושני סוהרים בדרגת רס"ר. לדור מבסס את החלטתו על ממצאי ניתוח גופתו של זיגייר, שלא היו בפניה של בלטמן-קדראי:

"חוות הדעת הפתולוגית קובעת כי פרק הזמן הנדרש מעת תלייתו של אדם בצווארו ועד למותו, נע בין עשרות שניות לשלוש עד ארבע דקות - הכל על-פי אופן הידוק הלולאה סביב הצוואר. מחומר הראיות במקרה שלפנינו עולה כי הידוק הלולאה על צוואר המנוח היה חזק במיוחד, בהיות הסדין רטוב ומלופף, ומכאן שיש להניח כי בתוך כמה עשרות שניות נפטר המנוח.

"עובדה זו מלמדת כי גם אם הפיקוח היה מתבצע בהתאם להנחיית הפיקוח ולנוהל משל"ט - לאמור בדיקה מיטבית מדי חצי שעה, אין לקבוע כי ניתן היה להציל את חיי המנוח. די היה למנוח בעשרות שניות (עד ארבע דקות לכל היותר), כדי למצוא את מותו. בהתחשב בכך, כדי למנוע את מותו של המנוח נדרש היה כי איש השב"ס יצפה במעשה ההתאבדות בעת התרחשותו, דבר שאינו ודאי כלל כשהנחיית הפיקוח היא לצפות במנוח מדי חצי שעה, ובנוסף - כי איש השב"ס יצליח להגיע אל המנוח ולפעול להצלתו בתוך פרק זמן קצר זה - דבר שנראה כבלתי אפשרי אף תיאורטית (המרחק מתאו של המנוח, שלוש הדלתות שיש לפתוח על-מנת להיכנס לתא ויתר הנתונים מלמדים כי הדבר אינו אפשרי)".

עוד קובע לדור, כי לא הייתה התרשלות בטיפול בזיגייר, שכן כולם הסכימו במשך חודשים ארוכים שזיגייר אינו אובדני. "תמימות הדעים המתוארת של גורמי הטיפול השונים, שנמשכה לאורך כל תקופת שהותו של המנוח בכלא, מקשה מאוד על קבלת הסברה לפיה גורמי הטיפול טעו בהערכתם ובמסקנתם המקצועית, ולמצער מטילה בכך ספק משמעותי. מובן מאליו כי יש בספק (למצער) האמור כדי לפעול לזכותו של כל מי שלכאורה ניתן היה לייחס לו אחריות פלילית אישית בגין מותו של המנוח", קובע לדור.