חוק המתנה הישראלי מכיר בשני סוגי עסקאות: הראשון מכונה "מתנה על-תנאי", במסגרתו הענקת המתנה תלויה או מופסקת בהתקיים תנאי כלשהו. השני מכונה "מתנה בחיוב", ובמסגרתו על מקבל המתנה מוטל נטל, המחייב אותו לעשות מעשה, אולם אינו מהווה תנאי להענקת המתנה. כך קבע (יום ג', 28.10.03) בית המשפט העליון.
עוד נקבע בפסק הדין, כי כוחו של חיוב מהסוג השני הינו מוגבל בזמן וייקבע, בין היתר, לאור אופיו של החיוב, וכי במקרים מסויימים, ניתן להסתפק בביצוע מקורב של החיוב.
בפני בית המשפט הובא סיפורם של בני הזוג רקוב, שביקשו בשנת 1961 להנציח את בתם לאה, שנפלה במלחמת העצמאות כלוחמת בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח. לשם כך, הם סיכמו עם מועצת פועלי עתלית כי יעבירו לה מגרש בבעלותם, עליו ייבנה בית הסתדרות, בו תונצח בתם המנוחה. ואכן, מיום הקמתו של בית ההסתדרות, הוזכר שמה של לאה על שלט הכניסה לספריה שהוקמה במבנה, כפי שהוסכם.
בשנת 1990, לאחר שיפוצים שנערכו במבנה בית ההסתדרות והספריה שבו נסגרה, הותקן שלט זיכרון חדש, בחדר ששופץ לשמש כאולם תרבות, ולידו אף נתלתה תמונתה של המנוחה. עד למועד פטירתם של בני הזוג לא הועלו מצידם השגות על אופן הנצחת בתם.
התביעה בבית המשפט המחוזי
בחודש אוגוסט 1996, לאחר שנודע על כוונת ההסתדרות למכור את בית ההסתדרות בעתלית, הגישה בתם של בני הזוג תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובה ביקשה, בין היתר, צו מניעה קבוע, שיאסור על ההסתדרות והמשיבות האחרות למכור את בית ההסתדרות ויחייבן להמשיך ולהפעילו למטרות ציבוריות.
עוד ביקשה בתם של בני הזוג, כי במידה ואין בידי המשיבות לקיים את התחייבותן, יינתן פסק דין הצהרתי, הקובע כי התנאי שנלווה להעברת המגרש על-ידי בני הזוג למשיבות - הופר וכי דין העסקה להתבטל, ויש להחזיר את המגרש לידיה.
הבת ביססה את בקשתה על מספר טענות משפטיות: הראשונה היתה, כי העברת המגרש יצרה הקדש ציבורי. לחילופין, טענה, המגרש ניתן למשיבות כמתנה על-תנאי. לטענתה, התנאי היה שאם תחזור בה ההסתדרות מהתחייבותה להנציח את שמה של לאה ותבקש למכור את המגרש, הוא יוחזר לידי בני הזוג המנוחים. עוד נטען, כי המשיבות הפרו את חובת הנאמנות החלה עליהן בקשר למגרש, משום שבמשך שנים הצטמצמה מאוד הפעילות בבית ההסתדרות ולכן שמה של לאה לא הונצח כראוי, וזאת בנוסף להפרת חובת הנאמנות הנובעת מכוונתן של המשיבות למכור את המגרש לצדדים שלישיים.
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את פרשנות בתם של בני הזוג, וקבע שהמכתב, שנשלח בשנת 1961 על-ידי מועצת פועלי עתלית, בו הודיעה המועצה לבני הזוג רקוב על כוונתם להקים את בית ההסתדרות ולהנציח בו את זכרה של לאה, אינו מלמד על כוונה להקים הקדש או נאמנות.
בכל הנוגע לטענה הנסמכת על דיני המתנה, קבע בית המשפט כי אין מדובר במתנה על-תנאי, אלא במתנה אשר שני חיובים קשורים בצידה: האחד, הקמת בית הסתדרות על המגרש; השני, הנצחת שמה של לאה. בית המשפט קבע, שהחיוב הראשון הושלם ולפיכך אין למנוע את מכירת המגרש. אשר לחיוב השני, שוכנע בית המשפט כי בכוונת המשיבות לקיים את החיוב שקיבלו עליהן ולהנציח בדרך הולמת אחרת את שמה של לאה.
בתם של בני הזוג ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, שדחה את ערעורה.
העליון דוחה את הערעור
בפסק דין שניתן על-ידי השופט טירקל, אליו הצטרפו השופטים פרוקצ'יה וגרוניס, נקבע, לאחר ניתוח הוראות פקודת ההקדשות לצרכי צדקה שהיתה בתוקף באותה עת, כי מהמכתב שנשלח לבני הזוג על-ידי מועצת הפועלים וכן מהתנהגות בני הזוג והמשיבות לאורך השנים, ניתן ללמוד כי העברת המגרש או הקמת בית ההסתדרות נועדו אך ורק למטרת הנצחתה של לאה ולא ליצירת הקדש. השופט טירקל קיבל את עמדת בית המשפט המחוזי, גם בכל הנוגע לטענות המערערת על הפרת חובת הנאמנות.
בכל הקשור לדיני המתנה, קבע השופט טירקל, שעל מתנה שניתנה לפני חקיקתו של חוק המתנה בשנת 1968, יחול הדין הקודם, היינו הוראות הדין העותומני (המג'לה), שבו לא ניתן למצוא כל הוראה המסדירה את נושא ה"מתנה על-תנאי" או ה"מתנה בחיוב", אולם ברור מלשון הוראותיו כי המערערת אינה יכולה לחזור בה מן המתנה.
מתנה על-תנאי ומתנה בחיוב
למרות קביעתו כי על מקרה זה חלות הוראות המג'לה ולא הוראות חוק המתנה, המשיך השופט טירקל ובחן את העברת המגרש לידי המשיבות גם לאורו. לדעת השופט טירקל, החוק מכיר בשני סוגי עסקאות: האחד, "מתנה על-תנאי" והשני, מתנה המטילה נטל על המקבל, המכונה גם "מתנה בחיוב". ההבדל בין השניים נעוץ בעובדה שהתנאי משאיר בספק את תוצאת המתנה, בכך שהוא מתלה או מפסיק אותה. גם כאשר התנאי תלוי ברצון המקבל, אין הוא מחייב מבחינה משפטית והמקבל חפשי לחלוטין לקיימו או לדחותו (כמובן שאם דחה המקבל את התנאי הוא לא יקבל את המתנה).
לעומת זאת, במתנה בה מתקיים נטל חיוב, מחייב החיוב את המקבל לעשות מעשה, אולם ביצוע המעשה אינו מהווה תנאי להקניית המתנה. כל תוצאות המתנה קמות מיד עם העברת הנכס לידי המקבל.
השופט טירקל הדגיש, כי לא תמיד יהיה קל לקבוע אם הנותן התכוון להתנות או לחייב ועל בית המשפט להסיק זאת מתוך נסיבות העניין, דברי בעלי הדין והתנהגותם לפני הענקת המתנה ואחריה. השופט קבע, כי במקרים של ספק, יעדיף בית המשפט את הפירוש לפיו הענקת המתנה היתה מלווה בחיוב.
לדעת השופט טירקל, במקרה שלפניו כוונת בעלי הדין עולה מלשון המכתב שנשלח ממועצת הפועלים להורי המערערת ולפיו הוטלו על המשיבות שני חיובים - הקמת בית ההסתדרות והנצחת שמה של לאה. החיובים מחייבים את המשיבות לעשות מעשה, אך עשייתם אינה תנאי להקניית המגרש.
משקבע השופט טירקל, כי מתנת הזוג רקוב היתה מתנה בחיוב, עבר הוא לבחון את קיום החיובים על-ידי המשיבות. לדעתו, קיימו המשיבות את שני החיובים שנקשרו בהעברת המגרש, גם לאחר השיפוצים שעבר בית ההסתדרות בשנת 1990.
זמן קיומו של החיוב במתנה להנצחת
זכרו של אדם הוא ארוך אך מוגבל
עם זאת ציין, כי חוק המתנה וחוק הירושה אינם דנים במשך הזמן בו מחוייב מקבל מתנה לקיים את החיוב שנקשר בה. לדעתו, חיוב יחול רק לתקופה מוגבלת ולא לעולמי עד. השופט טירקל הוסיף, כי תיתכן גם גישה, לפיה ייקבעו גבולות הזמן הסביר לקיום חיוב במתנה בהתאם לאומד דעתו של נותן המתנה, או לפי אופיו של החיוב. לדעתו, כאשר מטרת המתנה היא הנצחת זכרו של אדם, יהיה משך זמן קיומו של החיוב תקופה ארוכה, אך מוגבלת.
למסקנתו זו הגיע השופט טירקל, על דרך היקש מסוגיה דומה בחוק הירושה. חוק זה מגביל את יכולתו של מוריש לקבוע קביעות עתידיות בצוואתו (סעיף 42). הוראה זו נועדה למנוע הפיכת נכסים למוגבלים מבחינת עבירותם וסחירותם לעולמים, ולמנוע מצב בו גורלם של נכסים ייקבע לעד בנקודת זמן מסוימת, בה לא ניתן לקחת בחשבון את מצב הדברים בעתיד.
השופט טירקל קבע עוד, כי יש להחיל במקרים מסוג זה את דוקטרינת "הביצוע בקירוב", הנהוגה בדיני החוזים. על-פי דוקטרינה זו, זכאי נפגע מהפרת חוזה, במקרים בהם ביצוע החיוב בלתי אפשרי, לתחליף קרוב ככל האפשר למה שהובטח בחוזה. לדוקטרינה זו אחיזה גם בדיני צוואות ואף במשפט העברי. המשיבות שבו והצהירו, כי בכוונתן להמשיך ולקיים את החיוב ולהנציח את לאה בדרכים אחרות, גם לאחר מכירת בית ההסתדרות ובכך, לדעת השופט טירקל, יקיימו הן את חיובן.
השופט טירקל הצר על-כך שהצדדים לא השכילו להגיע לפשרה ודחה, כאמור, את הערעור.
ע"א 8704/99 אורה בן ציון נ' ההסתרות הכללית ואח'
_______________
עו"ד רן יגנס הינו שותף בכיר ביגנס, טויסטר, בירן ושות'
