לקלף את העתירה

לפעמים מוגשות עתירות לבג"ץ תחת כותרות שנראות דרמטיות ובקשות לסעדים שנראים הרי-גורל, אך לאחר שמקלפים את המעטה החיצוני שלהן - מתברר שהאמת שונה לגמרי. קחו לדוגמה את עתירתו של עו"ד שי חיימוב, שדרש לא פחות מאשר לפרק את לשכת עורכי הדין.

חיימוב טען, כי לנוכח הערותיו של השופט קובי ורדי על המצב העגום השורר בלשכה, אין מנוס מלמנות לה מפרק או מנהל ממונה. הוא אף טען, כי הלשכה אינה מאוגדת כחברה או כעמותה, וזאת במטרה להסתיר מרשויות המס את הכספים העוברים דרכה. המסקנה האופרטיבית, הוסיף, היא שאין ללשכה סמכות לדון את חבריה בדין משמעתי.

לא לחינם התייחס חיימוב דווקא לדין המשמעתי מתוך שלל פעולותיה של הלשכה, שכן הוא עצמו הורשע בדין משמעתי ונדון לעונש חריג בחומרתו של שש שנות השעיה. הוא גם טען, כי לבית המשפט העליון כלל אין שיקול דעת בנוגע לעיכוב ביצוע עונשו עד להכרעה בעתירתו.

השופטת עדנה ארבל ממש לא התרשמה ודחתה על הסף את העתירה (17.6.13). לדבריה, "עיון נרחב ומעמיק בעתירה ובחומר הנוסף שבפנינו משכנע כי טענות העותר בנוגע לצורך לפרק את לשכת עורכי הדין אינן אלא אמצעי לבקש את סעד עיכוב ביצוע עונש ההשעיה שהוטל עליו, שהוא בבחינת הסעד העיקרי בעתירה". חוץ מזה, העירה, "הטענות הנוגעות להתנהלות הלשכה, הן טענות כלליות שלא הונחה להן כל תשתית עובדתית".

השופטים סלים ג'ובראן וחנן מלצר הצטרפו לפסק דינה של ארבל. מאחר שהעתירה נדחתה על הסף, לא חויב חיימוב בהוצאות - למרות שהמביט מן הצד תוהה, האם לא מן הראוי היה לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה. ככלות הכל, גם הזמן של בג"ץ שווה לא מעט, ואין מקום לנסות לנצל אותו בצורה כה צינית.