"הגישה לפיה נאשמים אינם מודים בעבירות חמורות שלא ביצעו, אינה משקפת את המציאות. לכל אדם יש נקודת שבירה". כך אומר (יום ד', 19.6.13) שופט בית המשפט העליון,
ניל הנדל, המזכיר גם שלפי המשפט העברי אין כלל משקל להודאת נאשם. הנדל דיבר בערב עיון של לשכת עורכי הדין והסניגוריה הציבורית תחת הכותרת "הרשעות מחמת הספק".
"יש נאשם שמודה ובוכה, ואתה לא יודע אם בהכרח הוא בוכה משום שעשה את זה או משום שלא עשה את זה", הוסיף הנדל. "נאשם שמודה ומתאר סיפור, הוא כל עד אחר - בהבדל אחד: הוא עושה שיקולים. תורת המשחקים מלמדת אותנו, שאנשים טועים בהערכותיהם; אדם מואשם בעבירה קשה, ולפעמים הוא חושב שמוטב לו להודות".
הנדל חזר על שלושה מבחנים שהציע כדי לבחון אמינות של הודאות. הראשון: מי האיש - האם הוא בקבוצת לחץ, כמו קטינים או מפגרים. השני: מה - האם ההודאה קוהרנטית ומשתלבת עם העובדות. השלישי: דבר מה - "שהפך לצערי לדבר כמעט טכני. זה צריך להיות עובדה חיצונית, ולא השחזור שאחרי ההודאה".
בהתייחסו לראיות נסיבתיות אמר הנדל, כי על הסניגורים לעבוד יותר כדי לשכנע שהתסריט של התביעה אינו היחיד המתקבל על הדעת. עוד אמר הנדל, כי בפסיקה לא נעשה די הצורך כדי להתמודד עם טעויות של עדי זיהוי. על ראיות מדעיות אמר, כי על הסניגורים להכיר היטב את הראיות, לא לבזבז זמן על דברים מקובלים וידועים, אלא להתמקד בחולשות שלהן.
לדעת הנדל, הקו הנכון בחקירה נגדית איננו "להתגלגל ונראה לאן זה יוביל", אלא לבנות מראש את הקו ולהכין את השאלות. הוא גם סבור, כי סניגורים עושים שימוש יתר בטענות למחדלי חקירה, למרות שבכל תיק ניתן לטעון שניתן היה לבצע משהו נוסף בחקירה. כך גם, הוסיף, לגבי השימוש שעושים סניגורים בטענה להגנה מן הצדק.
"אפשר להשלים עם כך שהמערכת המשפטית לא תמיד תופסת את העבריין", הוסיף הנדל. "אבל אם אדם חף מפשע מורשע - המערכת המשפטית גורמת לעיוות דין". הוא הדגיש, כי זיכוי מחמת הספק אינו טכני, וסיפר שבכהונתו בבית המשפט בבאר שבע נהג אחד מעמיתיו לומר למזוכים כאלו "'אל תעשה את זה שוב', וזה היה מרגיז אותי".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
