ניתן לנקוט בהליכי בזיון בית המשפט גם לאכיפת פסיקה פלילית, ואין הכרח להגיש כתב אישום על אי-מילוי הוראת בית המשפט. כך קובע (יום ב', 8.7.13) בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון נדרש לשאלה בעניינם של הקבלן עמרם גלבוע, שהקים שלא כחוק מפעל לעיבוד גרוטאות על קרקע חקלאית, ושל חברת דן מיחזור המפעילה אותו. לאחר ששורה של הליכים לא הצליחו להביא להפסקת הפעילות הבלתי-חוקית, אישר בית המשפט המחוזי מרכז לפעול נגדם במסגרת הליכי בזיון בית המשפט, והעליון דחה את ערעורם על ההחלטה.

השופטת דפנה ברק-ארז דנה בשאלה האם ניתן לפעול בהליכי ביזיון כלפי מי שאינם ממלאים מזה שנים צווים להריסת בנייה בלתי חוקית ולהפסקת השימוש בהם. היא מסבירה את ההתחבטות: "שאלה זו התעוררה בפנינו לרקעה של התפיסה לפיה הליכים מכוח פקודת הביזיון הם הליכים 'שיוריים' שניתן להידרש אליהם לאחר מיצוין של דרכי אכיפה אחרות ולנוכח העובדה שאי-ביצועם של צווים שיפוטיים כאמור יכול לשמש גם בסיס להגשתו של כתב אישום, כמו גם לנוכח העובדה שברגיל משמשים הליכי ביזיון לשם אכיפת צווים שניתנו בגדרם של פסקי דין אזרחיים או מינהליים".

ברק-ארז קובעת: "אין להניח מראש שהסמכויות המוקנות לפי פקודת הביזיון אינן רלוונטיות להליך הפלילי, ככל שהתכלית היא הגנה על ההליך השיפוטי ותוצאותיו (יהא אופיו של ההליך אשר יהא). אכן, הלכה למעשה, המנגנון האכיפתי שמציעה פקודת הביזיון אינו נדרש במקרה הרגיל ככל שמדובר באכיפת גזרי דין פליליים... אין מניעה עניינית לכך שהליכי ביזיון ישמשו לשם אכיפת צו שהוצא במסגרת גזר דין פלילי, במקרים שבהם שימוש כזה הוא נדרש ומועיל", כאשר אין דרך יעילה יותר לאכוף אותם.

עוד קובעת ברק-ארז, כי ניתן לעשות שימוש בהליכי הביזיון כדי לאכוף ביצוע של צווים בתחומי התכנון והבנייה, ואין לומר שעל המדינה לפעול בדרך של כתבי אישום נגד מי שמפרים את הצווים. כתב אישום אינו אמצעי אכיפה מובהק, שכן עניינו העיקרי הוא ענישה על העבר ולא אכיפה על העתיד.

בשולי ההחלטה, מתייחסת ברק-ארז לרעה החולה של עבירות תכנון ובנייה, ואומרת שהחלטתה בנוגע לשימוש בהליך הביזיון "תואמת גם את הכרתו של בית משפט זה במימדיה המדאיגים של תופעה פסולה זו ובחשיבות הנודעת בהקשר זה לביצועם של צווי הריסה וצווים שיפוטיים אחרים במועד שנקבע להם, על-מנת למנוע 'קביעת עובדות בשטח'. היא אף מתיישבת עם התפיסה לפיה יש לעשות שימוש במכלול הכלים המשפטיים לשם ביעור התופעה, מעבר לאמצעים הקיימים במישור המשפט הפלילי".


לכבול את ידי המדינה


השופט נעם סולברג הוסיף: "מפעל בלתי-חוקי גדול (בשטח של כ-20 דונם) לעיבוד גרוטאות קבע את משכּנו על קרקע שייעודה לחקלאות. 14 שנה חלפו למן הגשת כתב האישום הראשון. צווי הריסה וצווי הפסקת שימוש היו כלא היו, והפרתם הולכת ונמשכת דבר יום ביומו. לא הועיל כתב האישום בראשונה ולא בשנייה, גם לא צווים שיפוטיים, קנסות ושאר אמצעי עונשין.

"המבקשים עושים להנצחת הבנייה הבלתי-חוקית על-מנת להמשיך ולהפיק הימנה טובת הנאה כלכלית, ובמסגרת זו מבקשים לכבול את ידיה של המדינה, למנוע ממנה לאכוף ביעילות צווים שיפוטיים. אין לאפשר הפקרות. הקפדה יתרה בזכויותיהם של עברייני תכנון ובנייה, כמוה כזלזול בציבור האזרחים התמימים וישרי-הדרך. בקשת רשות ערעור זו לא נועדה להגן על זכות משפטית, אלא לדחוק את הקץ; ודינה להידחות".