מחלוקת בעליון על היקף ההתערבות בעבירות מין

מחריפה המחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון בשאלת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה כאשר מדובר בעבירות מין. המחלוקת באה שוב לידי ביטוי בפסק דין בעניינו של עו"ד און ניימן, אשר הורשע בביצוע מעשה סדום בנסיבות של אינוס. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של ניימן, אך השופטים אורי שהם, יורם דנציגר וניל הנדל נחלקו בשאלת מידת ההתערבות.

המחלוקת התעוררה לאחר שבינואר שעבר פסק אשר גרוניס, ערב מינויו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, כי "דווקא בעבירות מין, בהן הקנה המחוקק לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, המאפשר לה לבסס הרשעה על-יסוד עדות הקורבן בלבד, ללא כל תוספת ראייתית, ובלבד שנימקה כיצד הגיעה לתוצאה זו, על ערכאת הערעור לבחון את מסקנותיה של הערכאה הדיונית 'בקפדנות יתרה', ולהימנע מקביעה א-פריוריות כי על הערכאה הדיונית למשוך את ידיה מהתערבות בממצאי מהימנות", כלשונו של שהם בפסק הדין הנוכחי.


שהם: לבחון את ההנמקה


שהם סבור, כי אין בכך סתירה למדיניות העקרונית של אי-התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה, ובעבירות מין יש חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדים. ואולם, שהם מוסיף - ואומר שכמותו סובר השופט צבי זילברטל:

"יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור את ערכאת הערעור מלבחון, בעיון וביסודיות, את מסקנותיה המרשיעות של הערכאה הדיונית, ואת האופן שבו נימקה את עמדתה בנושאים אלה. בחינה קפדנית של קביעות המהימנות וממצאי העובדה, אין פירושה, בהכרח, צמצום היקפו של כלל אי-ההתערבות, אלא שמרכז הכובד נע לכיוון של בחינה דקדקנית, ככל שהדבר נוגע למסקנות הערכאה הדיונית, בדגש על עומק ואיכות ההנמקה העומדת ביסודן".


דנציגר: אין כלל שונה


דנציגר אומר, כי אין מקום "למסקנה לפיה בעבירות מין קיים כלל אי התערבות ייחודי, שונה או 'מוגבר מן הרגיל'. יישום שונה של כלל אי ההתערבות בשל המורכבות המאפיינת עדות של נפגע/ת עבירת מין, אין משמעו כי מדובר בכלל אחר או בכלל שיש להחילו 'ביתר שאת' או 'במשנה תוקף'". דנציגר מצטט בהסכמה את דבריו של גרוניס בנוגע לדעה לפיה יש מקום ליתר התערבות בעבירות מין:

"הלכה זו מעוררת קושי בשל האופן בו היא מיושמת בפסיקה. זאת, אם מתחשבים בכך, כפי שחייבים לעשות, כי לצורך הרשעה בביצוע עבירת מין לא נדרשת, על-פי המצב המשפטי הקיים, כל תוספת ראייתית לעדות הקורבן וניתן להסתפק בהנמקה בלבד". דנציגר מעיר, כי דעתו של שהם זהה לזו של השופט יצחק עמית, ונראה שגם זילברטל קרוב אליו יותר - בניגוד לשופט אליקים רובינשטיין.

עוד אומר דנציגר, כי אינו מקבל את דעתו של שהם בנוגע לחובה לבחון ביתר העמקה את ההנמקה של הערכאה הדיונית: "חובתה של ערכאת הערעור לבחון בקפידה את נימוקיה של הערכאה הדיונית היא בגדר מושכלות ראשונים וממאפייניו האינהרנטיים של הערעור הפלילי בשיטתנו המשפטית". דנציגר ממשיך ומבאר את דבריו של גרוניס:

"[הדברים] כוונו לטעמי להשבת האיזון הראוי ביחס להתערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, לאחר שפסיקתו של בית משפט זה, במשך תקופה ארוכה, נטתה באופן חד מדי לעבר אי התערבות. במצב דברים בו ננקטת מדיניות שיפוטית המעדיפה באופן נחרץ גישה של אי התערבות, ניתן להבין את אלו התוהים מה טעם בהליך הערעור הפלילי שעה שהוא משיג על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית". עם זאת מדגיש דנציגר, כי גם לדעתו התערבות בממצאי עובדה צריכה להיעשות רק במקרים יוצאי דופן.


הנדל: גישה אחידה


הנדל אומר, כי דעתו קרובה יותר לזו של גרוניס ודנציגר. "כלל אי ההתערבות בממצאים עובדתיים - ודוק, כלל ולא דין - על-ידי ערכאת הערעור, חל גם בעבירות מסוג זה. כתוצאה מכך, ייתכן שיש שימוש בכלל בעבירות אלו יותר מאשר בעבירות בהן מתבססת האשמה גם על ראיות חיצוניות. ברם, תופעה זו אינה נוסקת בעקרונות המשפט הפלילי. קיומה של תופעה כשלעצמה אינו הופך אותה לעיקרון", הוא אומר.

הנדל מוסיף: "נדמה כי גישה אחידה של כל שופטי בית משפט זה בערעור על הכרעת דין בעבירות מין, היא בדיקת טענות ההגנה בפרוטרוט, ביסודיות ובקפדנות רבה. צא ולמד, כי הערת הנשיא גרוניס ביחס לקפדנות הנדרשת במלאכת הביקורת הערעורית בעבירות מין - ויש לזכור כי לא רק בית המשפט העליון חובש כובע זה - אינה בגדר גישה אפשרית בין גישות אפשריות נוספות. זוהי גישה יחידה".