זכות המילה האחרונה - בשלב נימוקי גזר הדין - ניתנה היום (יום ג', 16.10.01) לעופר נמרודי, במשפטו המתנהל בפני השופטת ברכה אופיר-תום. פרקליטו, עו"ד דן אבי-יצחק סיים את טיעוניו בבקשה להקל בעונשו של נמרודי.
אבי-יצחק העלה נימוקים רבים, ובהם העוולה שנגרמה לנמרודי על-ידי רבים, ובראשם ניצב משה מזרחי. הנימוקים שהעלה אכן הצביעו על הנזק שנגרם לנמרודי, על הפרשה שנופחה, על דמותו של נמרודי שהושחתה, ובמיוחד - על הסבל הנורא שנגרם לנמרודי ובני משפחתו, בגין זאת שהוא הוצג כמזמין רצח, כנותן שוחד וכתמנון רב-זרועות; ובכלל, הוא הוצג כאדם שהוא ומשפחתו מפעילים בישראל מאפיה, משחדים שוטרים, חוקרים, עיתונאים, פרקליטים בשרות המדינה ואפילו סוהרים.
הפרשה שפרצה שוב באוקטובר 1999, מגיעה עתה לסיומה. כמעט. ביום רביעי הבא (24.10.01) תיקבע השופטת את גזר הדין: מאסר נוסף לריצוי בפועל, כפי שדורשת התביעה (הדורשת 36 חודשים, בהם 15 חודשים אותם ריצה במעצר), או להסתפק במה בעונש שכבר ריצה במעצר ועקב הלינץ' הציבורי שאכן נעשה כנגדו. ואכן נעשה, לא רק על-ידי עיתונות רשלנית ומופקרת, אלא על-ידי התביעה והמשטרה, ובראשם כאמור על-ידי ניצב משה מזרחי, בתפקידו אותה עת כראש יאחב"ל. נמרודי הגיע למצב של ייאוש, עד כדי כך שחשב לשים קץ לחייו.
לעופר נמרודי ניתנה, כאמור, זכות המילה האחרונה. כדי לא לקלקל את הרושם שהם יוצאים, אביא כאן את דבריו בפני השופטת, במלואם וכלשונו. הם מדברים בעדם. הנה הדברים (ציטוט):
זה רגע מכריע בחיי ואני אחוז התרגשות גדולה ולכן גבירתי תבין אותי אם אקרא מן הכתב שהכנתי מראש כדי שמחשבותיי לא ינדדו וכדי שההתרגשות לא תכריע אותי.
כשאני עומד בפני בית המשפט הנכבד הזה אני יודע שהסיוט שהעיב על חיי, קלקל אותם, כמעט הרס אותם, קרב אל קצו. שמונה שנים איומות עברו ועכשיו חשרת העבים מתפזרת סוף-סוף והאור בוקע. זה היה מספיק חשוך, כואב ואיום מהתחלה, אבל מעולם לא שיערתי את מה שהחל מתגלגל כרעם לפני כשנתיים וגרם לי לנזק כה חמור.
כשאני עומד כאן היום אני נזכר בחיל וברעדה באותם ימים איומים שבהם דומה היה כי כל עולמי חרב עלי, לחלוטין ובלי סיכוי לישועה ולגאולה. אני נזכר בזמן הנורא ההוא שבו צוירתי יום אחרי יום, ערב אחרי ערב, בעיתונים - אכן אפילו ב"מעריב" - ברדיו ובטלוויזיה כמפלצת קטלנית, כאיש מאפיה, כמושחת ומשחית וככוח אפל המאיים לקעקע את מוסדות הארץ.
כשאני עומד כאן עכשיו אינני יכול שלא להיזכר באותם ימים אפלים שבהם ישבתי בתא המעצר, יום חסר מנוחה אחרי לילה חסר שינה, מוקצה, בודד ומנודה, כשהצללים שמילאו את תאי נסכו בי פחד וייאוש.
הפחד היה נורא. זה היה הפחד שמא חקירה מגמתית ורווית זדון, עדי שקר מעלילים ואנשים חלושים ומפוחדים המבקשים להציל עצמם מאותה אימה שיכולתי להבין אותה היטב, יצטרפו יחדיו כדי לסגור עלי טבעת ברזל של שקר.
זה היה הפחד שהם יקימו קיר של כזבים שאי אפשר יהיה להבקיע אותו. זה היה הפחד שההיסטריה הציבורית שלובתה כלפי, שההשמצות שליוו אותי בתיפוף קצוב יום - יום, יקיפו אותי באווירה כה משולהבת עד שאפילו בית המשפט יתקשה לצייר לעצמו את התמונה האמיתית. זה היה הייאוש מהאפשרות לטהר את האווירה הזאת. יום אחרי יום ערב אחרי ערב הגיעו אלי אל תא המעצר הקר, גלי השנאה, הבוז, הנידוי והשמחה לאיד. אוירה של ציד מכשפות השתוללה סביבי ועד כדי כך הגיעה עד שכמעט כל מי שהכיר אותי הובא לחקירה במשטרה כחשוד וכמעט כל מי שנגוע בהיכרות אתי די היה בה כדי להציבו כראוי לגנאי וממילא כמי שעננה של חשד מרחפת מעליו, שאולי אף הוא שותף למעשים האיומים והנוראים האלה שאותם ייחסו לי החוקרים לשווא. נטפלו למנהלים שלי בחברות, לעובדי, בכירים כזוטרים, למזכירתי, לנהגי, לחברי הרבים ואפילו על עורכי-דיני לא פסחו.
כל אלה נפגעו על לא עוול בכפם, ואני כאבתי וכואב את כאבם.
אני, שידעתי את האמת לאשורה נדהמתי מול עוצמת החשדות הללו. אני ידעתי כי כל הדברים האיומים האלה שמייחסים לי בראש חוצות לא היו ולא נבראו.
ידעתי שבעניינים האלה אני חף מפשע לחלוטין. קל לי לומר היום שהידיעה הזאת היא שחיזקה אותי, היא שנתנה טעם לחיי ברגעים שבהם נדמה היה לי שאני מאבד את הטעם הזה. אבל האמת היא שהיו פעמים שאפילו זה לא עזר. היו פעמים - ולא מעטות - שהייאוש התגנב ללב בלחישה אפלה שפיתתה אותי פעם אחר פעם, אין טעם עוד, אין טעם, תגמור עם זה. תגמור את החיים האלה.
מי שלא חווה את הלחישות האפלות האלה של הייאוש הגמור, בתא המעצר לעולם לא ידע כמה כוח צריך אדם כדי להשקיט אותן ולגרש אותן. הוא לעולם לא ידע כי הכוח הזה אינו נובע מהאדם עצמו שכבר נואש וויתר, אלא מאחרים, מהיקרים לו בעולמו: מבני משפחתו הקרובים: הוריו, אשתו וילדיו.
רק האהבה הגדולה שלי אליהם, רק פניהם שקרנו אלי מבין הצללים, רק זה מה שהציל את חיי באותם ימים נוראים וגירש מעלי את הייאוש. חיכיתי לרגע שבו בתי הקטנה אריאל שזה אך בקעה אל העולם תכיר את אביה. האהבה היא שהצילה אותי מהייאוש. רק היא.
מי, לבד מאלה האומללים שנקלעו למצבים כאלה, יכול למדוד את המצוקה והכאב של מי שמעלילים עליו עלילות נוראות ושהכל נראים כמקבלים אותן באמונה שלמה. מי יכול למדוד את העלבון הצורב עד תהומות הנפש מכך שכל כך בקלות מאמינים לעלילות. גם רבים וטובים שהכירו אותי היטב ולא יכלו להאמין אבל אמרו, בכל זאת, הרי זרועות אכיפת החוק לא סתם אומרים.
לבי נשבר גם בגינם של אלה שלא מזדון טפלו עלי כזב אלא מפחד ומחולשה העידו עלי שקר. אותו שקר שכבר הלך והתגלה בבית משפט זה ובמשפטים אחרים הקשורים לפרשה. אינני כועס עליהם. מי כמוני יודע את הבהלה שהציפה אותם.
קרן האור בנוסף למשפחה היקרה שלי, היו עורכי הדין שלי שאמרו לי באותם ימים איומים, שצריך לסמוך על בית המשפט וכי הם יעשו ככל שביכולתם כדי להוציא את האמת והצדק לאור, אפילו אם הדרך תהא ארוכה ומפרכת. עורכי הדין חיזקו אותי והסבירו לי, שבהליכי המעצר בית המשפט לא יכול לבחון את חומר הראיות לעומקו וסוף האמת לצאת. ואכן ראיתי שבמידה רבה הם צדקו. אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להודות להם גם על כך וגם על העבודה המעולה והמסורה שעשו ובראשם לעורך הדין דן אבי-יצחק.
כשאני מביט אחורה על התקופה הנוראה הזאת של המעצר שלי אני בכל זאת מוצא בה נקודת תפנית חיובית אחת: לפחות ידעתי שתם סיוט הסחיטה. הסיוט הזה ריחף על ראשי במשך שנים. אבל מהרגע שיצאתי מן הכלא בתום ריצוי עונשי היה נדמה לי כי אני סוגר דף קשה ופותח דף חדש ומלהיב. העתיד נראה לי משוחרר, מלא נועם ומלא אתגרים. היו לי תכניות לשוב לפעילות נמרצת בעסקי מתוך חדוות יצירה שכה הייתה חסרה לי בכלא. גם האופק האישי נראה לי נפלא:
עמדתי לשאת אישה אהובה, אחר כך ציפיתי להולדתה של בת חדשה ולבר המצווה של בני בכורי. אבל מייד כשיצאתי מן הכלא נחתה עלי מחדש היד השחורה של הסחיטה והחשיכה את חיי. רק מי שהיה נתון לסחיטה מהסוג הזה יודע עד כמה היא נוטלת את הטעם מן החיים, עד כמה כל שיחת טלפון, כל פגישה, מקפיצים אותך בפחד, עד כמה היא גורמת ללילות חסרי שינה, עד כמה הסחיטה היא חיידק אלים המכרסם בך כל רגע ורגע והופכת אותך לעלה נידף. כשאני עומד כאן יש בלבי הרבה על העוול העצום שנעשה לי בניפוח האישומים נגדי וליבוי ההיסטריה הציבורית נגדי, אבל אני מאשים גם את עצמי. אני מאשים את עצמי על כך שמאוחר מדי חדלתי להיכנע לסחיטה הזאת. אבל אני חש צורך להסביר את המלחמה הפנימית שהתחוללה בי אז: רציתי מאד ללכת להתלונן במשטרה, אבל הבהלה משבשת את שיקול הדעת: מה יהיה אם אתלונן? שוב חקירות משטרה ייכרכו בשמי, שוב פרסומים גדולים בתקשורת, דווקא ברגע שבו אני מתחיל בחיים חדשים, ברגע שאני חוזר אל החברה, ברגע שאני מכין את עצמי ליצירה ולשמחת החתונה ואחריה בר-המצווה. לחישת הפחד הזאת הייתה יועץ רע.
לא רק משום שהייתי צריך לקבל את עצתם של אלה שאמרו לי התלונן אלא גם משום שלפני כן, כשנכנעתי לסחיטה, לא שקלתי, בפחדי, כי כניעה לסחיטה ממושכת היא עונש מאסר בפני עצמו וללא קיצבת זמן. מחיצה אטומה יורדת ומפרידה אותך מן העולם ואתה לא יכול לטעום את טעמיו, לחוש אותו, להרגיש רגשות טבעיים, אלא אתה סגור בתא של פחד ובדידות.
היחידים שנכנסים לעיתים לתא האטום הזה הם הסחטנים עצמם. הם נכנסים כדי לשחק בך. אבל למרות שאתה יודע זאת, אתה מתחיל לפתח בהם תלות איומה.
הם הסיוט והתקווה בעת ובעונה אחת. הסיוט של: אם לא תיתן - אז... והתקווה של: אם תיתן הכל יהיה בסדר, תוכל לחיות בשקט.
במהלך השנתיים האחרונות שמעתי את הדיבורים המשועשעים והריקים על כך שמגיע לי עונש רק על שבחרתי להתרועע עם הסחטנים האלה. כמה רשעות ושטחיות יש באמירות מהסוג הזה.
כאילו שבחרתי בכך. כאילו שזו החברה הטבעית שלי. כאילו קשה כל כך להבין את מה שהם היו בשבילי: הסיוט והתקווה המעוותת בתא האטום שהסחטנים בנו לי.
שנות הסחיטה האלה היו עונש קשה מנשוא על חולשה של פחד. העונש שלי החל בעצם עם תחילתה של הסחיטה. אני בסכלותי הבאתי את הדבר הנורא הזה על עצמי, אמת. אבל גם זה לא יכול היה להצדיק בשום אופן את הניפוח, את ההיסטריה והעלילה הנוראה.
אני מבקש להעיר על העניין בו הודיתי, התשלום ששילמתי כדמי סחיטה לרפי פרידן, בגובה של ארבע מאות אלף דולר + מע"מ. הודיתי, נכון. אבל אני מבקש מגבירתי להתבונן בנסיבות ולשקול אותם: שילמתי את הסכום הזה כהלוואה לפרידן מקופת "הכשרת הישוב" כי רציתי להבהיר לסחטן במהלך הסחיטה כי אני מוגבל באמצעי הפרטיים ומתוך שחששתי מהמשכה של הסחיטה - חשש שאכן התגשם. רציתי להמחיש לסחטן שרק מכספי החברה אוכל לשלם לו וגם אז לא את כל הסכום שתבע אלא רק שני שלישים ממנו. רציתי להבהיר לסחטן כי תשלום דמי הסחיטה הוא דבר מורכב וסבוך שלא אוכל לעמוד בו. דאגתי בזמן אמת שלא ייגרם נזק לחברה - כי ערבתי אישית לכל הסכום. לי אישית לא היה סכום כזה לשלם באופן מיידי, מכיסי. התביישתי ופחדתי לבוא אל אבא ולפרוס בפניו את דבר הסחיטה ולכן גם לא העזתי לבקש ממנו את הכסף. בחרתי בדרך של מתן ערבות אישית להלוואה תוך ידיעה וכוונה ברורה לשאת בכל התשלום. ואכן בפועל נשאתי אני בתשלום. מלוא הסכום הושב לקופת החברה והיא לא ניזוקה.
העבירה אכן נעשתה אבל עוקצה הוקהה מאד, שכן אני אישית שילמתי מכספי את דמי הסחיטה. מחניף לי אמנם שיצרו לי דימוי של אדם בעל אמצעים כספיים בלתי מוגבלים. אבל האמת הפשוטה היא שלי אין אמצעים כאלה משלי אלא לאבי שהוא בעל השליטה האמיתי בחברות והבעלים של הנכסים, ואליו לא הרשיתי לעצמי לפנות מרוב לחץ, בושה וכלימה, דבר שבגללו הוא כועס עלי עד היום.
הציגו אותי כ"תמנון רב זרועות", כמי שחדר אל תוך הפרקליטות והמשטרה וקיבל מידע מהחקירה בזמן אמת. האשימו אותי בהרס יחידת משטרה - היחב"ל - ולא פחות מזה בפגיעה במי שעמד בראש היחידה.
אולם היתה זו עוד עלילה מרושעת - לא חדרתי אל תוך רשויות התביעה ולא ניסיתי לעשות כן ולא היה ברשותי מידע אודות החקירה שהיה עלול לשבשה. זה היה רק טבעי ואנושי שאדם ירצה לדעת באם מתקיימת נגדו חקירה ובאלו חשדות, בייחוד על רקע העובדה שפרידן העביר אלי מסרי סחיטה רבים ורציניים לפיהם אם לא אשלם לו כמבוקשו הוא יפנה למשטרה ויעליל עלי עלילות נוראיות שעד שאצליח להזים אותם כבר ממילא אהיה מחוסל הן מבחינה אישית, הן מבחינה ציבורית והן מבחינה עסקית.
גבירתי, היום כבר כולם רואים - החשש שלי מהאיש הזה היה במקומו. פרידן הצליח לזעזע את אמות הסיפים בשקריו.
אבל עכשיו, כשהפרק הזה של העלילה מאחרי. כשהמדורה הגדולה של ההשמצות חסרות השחר, כובתה, עודני שואל ומתייסר:
על מה ולמה הדביקו לי אות קין על מצחי?
על מה ולמה ציירו אותי כרוקח מזימות רצח?
על מה ולמה תיארו אותי כראש מאפיה. כאיש פשע מאורגן. כמושחת ומשחית?
על מה ולמה הטילו בי פחד וייאוש?
על מה ולמה צרבו בבשרי החי צריבות כאב נורא, שאינו מרפה גם עתה?
הכאב הזה, בעיקר הכאב, אינו מתפוגג, גם אחרי שענני העלילות התפזרו.
הטראומה הנוראה הזאת של מי שעמד על סיפה של תהום וכמעט נשאב אליה, לעולם לא תימחה. היא מלווה אותי יום-יום, לילה-לילה והיא תלווה, כנראה עד סוף חיי.
כבודך. אין אני עומד כאן היום כזכאי. עברתי עבירות ועל אלה הודיתי כאן. אבל גם מי שעבר עבירות זכאי לכך שהן ייחקרו ויובאו לבית המשפט כפי שהן, בלי ניפוח, בלי היסטריה, במקצועיות, בתום לב, בלא הטיה ובלא זדון. גם מי שעבר עבירות זכאי לכך שהן לא תובאנה בפני הציבור ובפני בית המשפט כפרטים כמעט טפלים בתוך מסכת איומה של חשדות וסעיפי אישום שאין להם בדל ראיה.
פעמים רבות, מי שמזוכה מהאשמות שווא שכלל לא היו צריכות לבוא בפני בית המשפט וזעק מנהמת ליבו לעזרה על כל מה שעבר ובית המשפט קצרה ידו מלהושיע.
אבל במקרה הזה בית המשפט יכול, גם יכול.
משום שכאן, אחרי שהעלילות האיומות על כל פרטיהן, זאת של ניסיון קשירת הקשר לרצח, השוחד, ההדחה, המאפיה וההשחתה, נלקחו בחזרה על-ידי המאשימה, עדיין נותרו סעיפי אישום שבהם הודיתי, כי אותם עשיתי.
בית המשפט יכול, בבואו לשקול את העונש הראוי, לשאול: האם באמת היה צורך או צידוק להניח על השולחן כתב אישום כזה שהלך והתפורר עד שנשאר רק הגרעין של חטאי האמיתיים? האם באמת היה צורך וצידוק בסנסציה השחורה הזאת? בהטבעת אות הקין הזאת על מצחי? בהילולה הגדולה של העלילה שהתאדתה? האם באמת היה צורך וצידוק בעינוי הכואב והמבהיל הזה?
בית המשפט יכול, בבואו לשקול את העונש הראוי, לומר כי במקרה הזה, שלא היה לו תקדים בעצמת החשדות והעלילות שהתפוגגו, כי יש צורך לומר דבר ולעשות דבר.
לומר כי אסור שיקרה עוד שעלילה בסדר גודל כזה תובא בפניו, ולעשות בכך שיקבע כי כבר שתיתי דיי מכוס התרעלה הזאת.
רק בית המשפט יוכל למדוד ולשקול יום אחד ולילה של חיים בצילה של סחיטה ממארת.
רק בית המשפט יכול לשקול יום ולילה אחד בבית המעצר, יום ולילה של קדרות, ייאוש וצלמוות מול תקופת מאסר.
רק בית המשפט יוכל לשקול יום ולילה אחד בבית המעצר עם תווית רוקם מזימות הרצח ואיש המאפיה, עם המיאוס והנידוי מסביב, מול תקופת מאסר.
רק בית המשפט יכול לשקול כמה שווה לילה חסר שינה בצינוק שהוא תחנתם של היוצאים לבית המשפט, שחר ובוקר של טלטולים באזיקים כדי לבוא להלחם להפרכת העלילה בבית המשפט, חזרה בטלטולים לבית המעצר ב-9:00 בערב וחוזר חלילה וכל זה כשאני אזוק ברגלי ובידי כמסוכן שבעבריינים מוקף בוז, לעג קלס והשמצה.
כמה שווה כל יממה כזאת? שבוע של מאסר רגיל? חודש? שנה?
כמה שווה יממה במעצר כשהסוהרים המנהלים את חייך מבוהלים בגלל ההאשמות חסרות השחר על שיחוד סוהרים והשחתתם וכל כך מפחדים עד שהם מונעים מעצמם להעניק לך אפילו יחס אנושי מינימלי. ומי האדם שלא יקמול במצב כזה? מי האדם שלא יחוש כי צלם האדם נמחק ממנו בגלל שהיחס אליו, שעה אחר שעה יום אחר יום הוא יחס מכני ומפוחד כאילו היה חיה מסוכנת ולא אדם בן אנוש.
גבירתי, אני מרכין ראש ומודה בחטאי ובעבירות שביצעתי ומתחרט על כך בכל ליבי.
כבודך, האיש העומד לפניך אינו עבריין שאחרי ששילם חובו לחברה מייד הסתבך בפרשה חדשה. אין זו פרשה חדשה אלא המשך ישיר של הפרשה ההיא, פרשה שנבעה מהסתבכותי עם עבריין בשם פרידן ומפעולות הסחיטה שלו ושותפו ומחששי הנורא מהשקרים ומהעלילות שהוא מסוגל לטפול עלי ואכן טפל. זוהי מסכת אחת של הסתבכות שהחשיכה את חיי. אני עומד בפניך בחיל וברעדה שהרי בידי גבירתי הכוח לגזור דיני לשבט או לחסד. וכאן ברצוני, בפני בית המשפט, להביע שוב את חרטתי הכנה ולהבטיח נאמנה ובאמונה: לעולם לא אחזור על שגיאותי ועל כשלוני.
למרות כל מה שנעשה לי על-ידי סחטנים, על-ידי התקשורת שהשמיצה אותי והשחירה את שמי בהאשמות שהיום התפוגגו כאן, למרות מה שנעשה לי על-ידי צוות חקירה מגמתי שביקש את נפשי בלי לבחול באמצעים מתחילת החקירה באורח ברור - ומתוך ידיעה זו אכן העדפתי לשמור בחקירות על זכות השתיקה - למרות כל הטענות שלי כלפי אחרים אני מכיר בכך כי את הצרה הזאת הבאתי אני על עצמי במו ידי, בחולשת אנוש, ואני עומד כאן ומביע על כך חרטה עמוקה וצער עמוק ומבקש סליחה מבני משפחתי האהובים על כל מה שנגרם להם, בראש ובראשונה בעטיי. אליהם אני מבקש לשוב עתה סוף-סוף . אני מבקש לחזור, באופן שלם אל המקום שממנו שאבתי את הכוח. אל ארבעת ילדי ואל רעייתי הנמצאת בחודש החמישי להריונה. מאז תחילת הפרשה לא היה לנו יום אחד, רגע אחד של שקט נפשי מלא בלי הטרטור והלחישה סביב, בלי הסחיטה והרשעות, הפחד והמצוקה. עכשיו זה יכול לקרות.
כבודך, למדתי את לקחי. אני מבקש כי בית המשפט יקבע כי סבלתי די, נענשתי די, וכי תמו ייסורי. החזרתי לכלא ולו ליום אחד, תהיה בבחינת מכה אנושה, נוספת על עשר המכות שהוכיתי בהן עד הנה.
אני מודה לבית המשפט הנכבד.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
