בית משפט השלום בירושלים זיכה (יום ד', 6.11.13) את שר החוץ לשעבר, אביגדור ליברמן, המכהן כיום כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. ליברמן הואשם במירמה והפרת אמונים. בדין יושבים סגנית הנשיאה חגית מאק-קלמנוביץ, השופט הבכיר יצחק שמעוני והשופט איתן קורנהאוזר.

על-פי כתב האישום, ליברמן היה מעורב במישרין במינויו של זאב בן-אריה לשגריר ישראל בלטביה, תוך שהוא מסתיר את העובדה שבן-אריה ביצע למענו עבירה פלילית. בן-אריה הודה בנפרד, כי הדליף לליברמן פרטים מתוך בקשה לחיקור דין בעניינו, שהגיעה אליו כאשר שימש כשגריר ישראל בבלארוס.

בן-אריה קיבל בינואר 2008 בקשה לחיקור דין בפרשת ליברמן, וכעבור שמונה חודשים סיפר על כך לליברמן בעת שהלה ביקר במינסק. לאחר סיום תפקידו בבלארוס, מונה בן-אריה בידי ליברמן לעובד במטה המדיני שלו. באוקטובר 2009 הביע בן-אריה בפני ליברמן את רצונו להתמנות לשגריר בלטביה.

על-פי כתב האישום, ליברמן זימן אליו את סגנו, דני איילון - שעמד בראש ועדת משרד החוץ למינוי ראשי נציגויות בחו"ל - ואמר לו שיש למנות את בן-אריה לתפקיד בנימוק שהוא המועמד המתאים ביותר. לטענת המדינה, איילון לא הכיר בצורה ממשית את בן-אריה, אך פעל על יסוד הנחייתו של ליברמן ופעל להעדפתו של בן-אריה מבין עשרת המועמדים לתפקיד.


ליברמן לא ידע מהו מקור המידע


בית המשפט קבע, כי ליברמן לא יזם את קבלת המידע מבן-אריה ולא ייחס לו חשיבות. מינויו של בן-אריה למטה המדיני של ליברמן היה תקין, לא היווה קידום ותאם את כישוריו של בן-אריה. מעורבותו של ליברמן במינויו של בן-אריה לשגריר בלטביה אומנם הייתה לקויה משום שלא חשף שבן-אריה הדליף לו מידע, אך לא ברמה פלילית. עדותו של איילון בנושא המינוי היא עדות יחיד בעייתית ולא ניתן להסתמך עליה כדי לקבוע במעשיו של ליברמן היו פליליים, קבעו השופטים.

בית המשפט קובע, כי ליברמן לא היה מודע לכך שמקור האינפורמציה שמסר לו בן-אריה היא בקשה לחיקור דין שהועברה אליו בתוקף תפקידו כשגריר. "לא ניתן לשלול את האפשרות שהנאשם סבר שהמידע על הגשת הבקשה לחיקור דין הגיעה אל השגריר ממקורות אחרים, כגון הדלפה מגורמי שלטון בבלארוס. כך שלא ניתן לקבוע כי הנאשם היה מודע למלוא חומרת הנסיבות של אירוע מסירת המידע הסודי על-ידי השגריר. אין מחלוקת על כך שעובדות אלה משפיעות השפעה מהותית על יתר השאלות שבמחלוקת, עובדתית ומשפטית".

השופטים קובעים כממצא עובדתי, כי ליברמן לא פעל למינויו של בן-אריה לשגריר בלטביה ולא ביקש מחברי ועדת המינויים לתמוך במינויו. איילון אומנם טען שליברמן פנה גם אליו וגם ליוסי גל ולשמעון רודד, שהיו חברים בוועדה, אך השניים לא אישרו זאת וגל אף הכחיש את דבריו של איילון. בן-אריה היה מועמד ראוי לתפקיד והמתאים ביותר מבין אלו שהיו מעוניינים בו, נקבע. בית המשפט מוסיף:

"קיימת סמיכות זמנים שלא ניתן לה הסבר בין מועד גריעתו של איילון מרשימת מפלגת ישראל ביתנו לכנסת לבין המועד שבו פנה איילון למשטרה ולכלי התקשורת והשמיע ביקורת נגד ליברמן בנושא מינוי בן-אריה ובנושאים אחרים, בניגוד ברור לעמדות שהשמיע לפני כן. על כן קיים לכל הפחות ספק סביר בנוגע לטענותיו של איילון, ולא ניתן לבסס הרשעה פלילית של הנאשם על עדות זו. זאת ועוד, נקבע כי אילו היה הנאשם מעוניין לגמול לבן-אריה על מעשיו, יכול היה לעשות זאת ללא קושי תוך מתן תמורה משמעותית הרבה יותר ממינויו כשגריר בלטביה".


חסר הפן המחמיר


בפן המשפטי קובעים מאק-קלמנוביץ, שמעוני וקורנהאוזר: "הנאשם אכן נהג באופן בלתי ראוי כאשר נמנע מליידע את ועדת המינויים על מעשיו של בן-אריה, וכאשר הביא את המינוי לאישור ועדת השרים הרלוונטית והממשלה... העובדות שהוכחו אינן מצביעות על ניגוד עניינים כה חמור כפי שטענה לו המאשימה. בפסקי הדין הדנים בעבירה של מרמה והפרת אמונים נקבעה דרישה של 'פן מחמיר נוסף' העולה ממעשי הנאשמים, על-מנת שהמעשים יכללו בתחום הפלילי. בפסיקה נדונו נסיבות חמורות משמעותית מהנסיבות שהוכחו במקרה זה, כך שלא התקיימו במקרה הנוכחי הנסיבות המחמירות הנדרשות".

את המדינה מייצגים עוה"ד מיכל סבאל-דראל וערן זלר מהמחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה. הסניגורים הם עוה"ד ד"ר יעקב וינרוט, ירון קוסטליץ, עודד גזית, גיורא אדרת ונתי שמחוני.