ח"כ חנין זועבי וראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, ראאד סלאח, לא יועמדו לדין על השתתפותם במשט ה"מרמרה" בכלל ועל חלקם הנטען בתקיפת חיילי צה"ל בפרט. כך קובע (יום ב', 23.12.13) בג"ץ, בדחותו את העתירה נגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לסגור את התיקים נגד השניים. את העתירה הגישו הח"כ לשעבר מיכאל בן-ארי, איתמר בן-גביר ותנועת ארץ ישראל שלנו.

נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, קובע, כי אין מדובר במקרה חריג ביותר שבו יתערב בית המשפט בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק. הנימוק המרכזי של וינשטיין לסגירת התיק היה קיומם של קשיים ראייתיים ומשפטיים משמעותיים, ונימוק זה מקובל על בג"ץ. גרוניס מציין שהליך קבלת ההחלטה בנושא היה מקיף ומפורט, שכלל השלמות חקירה והתייעצות בין גורמים בכירים בפרקליטות ובמשטרה.

גרוניס מפרט את הקשיים המרכזיים עליהם הצביעה המדינה: "לא התגבשה תשתית ראייתית להוכחת תכנון מוקדם לתקיפה או אף מוּדעות מוקדמת לאפשרות שתינקטנה פעולות אלימות. הוחלט עוד, כי לא ניתן יהיה לייחס אחריות לתקיפה מכוח דיני השותפות רק עקב המשך ההשתתפות במשט לאחר שהחלו פעולות התקיפה נגד חיילי צה"ל, שהרי לא הייתה אפשרות מעשית לעזוב את הספינה בשלב הזה.

"לפיכך, הוחלט למקד את הבדיקה בשאלה אם ניתן להוכיח ניסיון לעבור על החוקים האוסרים על ישראלים להיכנס לשטח רצועת עזה ללא היתר. גם בעניין זה היה חוסר בראיות. בעיקר, לא נמצאו די ראיות להוכיח כי מטרת המשט הייתה אכן כניסה לרצועת עזה (וכי הייתה מודעות לכך שזו הייתה המטרה), ולא אך ביצוע פעולה 'הפגנתית' ללא כוונה להשלימה בכניסה של ממש לרצועה. החוסר בראיות לא פורט בתגובה המשלימה, אולם נטען כי הדבר נבע, בין היתר, מכך שרוב נוסעי הספינה גורשו מבלי שנגבו מהם עדויות.

"קשיים ראייתיים אלו, בהקשר למטרת המשט, מעוררים, אכן, תהייה מסוימת. אולם, קשיים ראייתיים אלה לווּ גם בקשיים משפטיים הנוגעים לתחולת דיני העונשין של מדינת ישראל על עבירות חוץ - בהתחשב בכך שהמשט התארגן מחוץ ישראל, יצא לדרכו מחוץ לישראל ועתיד היה להתממש מחוץ לישראל. בחינת ההלכות המשפטיות הנוגעות לתחולה האקסטרא-טריטוריאלית של דיני העונשין של ישראל העלתה כי יתגלו קשיים בהוכחת הרכיבים הנדרשים, הן בשל החוסר בראיות הן בשל קשיים משפטיים עצמאיים".

גרוניס והשופט עוזי פוגלמן דחו גם את בקשת העותרים להורות לפרקליטות להעביר לבית המשפט ולהם עצמם את חומר הראיות ואת חוות הדעת שעמדו בבסיס החלטתו של וינשטיין. השופט ניל הנדל סבר, בדעת מיעוט, שהיה מקום לכך שבג"ץ יבחן שוב בעצמו את חומר הראיות לפני שהוא מכריע בעתירה.