היזם הלל צ'רני אינו העבריין בפרשת הולילנד אלא הקורבן שלו. כך טוענים סניגוריו - עוה"ד גיורא אדרת, יפעת מנור-נהרי, אורן אדרת וגיל פרידמן - בסיכומים שהגישו (יום ה', 6.2.14) לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לדבריהם, צ'רני נפל קורבן לנוכלותו של שמואל דכנר ומשלם מחיר כבד מנשוא משום שסירב להיסחט בידיו.

"היעלה על הדעת כי אדם כמו הלל יעצום עיניו, יתעלם מנורות האזהרה ויעמוד כצוק איתן מול דרישות הסחטנות, לו חשב שקופת שרצים תחתיו ותיבת פנדורה העלולה להתרסק בפניו?!", הם שואלים רטורית. צ'רני יכול היה לסיים את כל הפרשה בתוך יומיים בתשלום של 4-3 מיליון דולר לדכנר, והעובדה שלא עשה זאת מלמדת, שהוא אדם בעל עקרונות הבטוח ביושרו ובחפותו.


"האיפוס נבע משיקולים חשבונאיים"


הסיכומים מתייחסים לשוחד הנטען בשנות ה-90, שאיננו חלק מכתב האישום אלא מהווה רק רקע. ההגנה שבה וטוענת, כי 8.9 מיליוני השקלים שנותר דכנר חייב לחברת הולילנד היו בגין הלוואות ומקדמות אמיתיות, ולא בגדר כסות לשוחד כטענתו של דכנר. לדברי הסניגורים, דכנר חי בצורה בזבזנית ונזקק כל העת לכספים נוספים, וייתכן גם שהבריח לחו"ל חלק מהכספים במסגרת תרמית מס שביצע. מתווה השוחד לו טען דכנר היה מטופש, שכן התשלומים תועדו בספרי חברת הולילנד - בעוד שאם מדובר היה בתשלומים פסולים, יכול היה צ'רני להעבירם לדכנר בחו"ל בלא להותיר עקבות.

על איפוס אותו סכום ("עיסוק כפייתי ורב מדי מצד המאשימה") אומרים אדרת, מנור-נהרי ופרידמן, כי צ'רני רשאי היה למחול לדכנר על חובותיו ואין בכך כל ראיה שמדובר בכספי שוחד. הסכום נבע מחישוב המגיע לדכנר אל מול השכר שקיבל בפועל והטיפול בו היה מטעמים חשבונאיים ומיסויים בלבד, נטען.

בנוגע לשוחד המיוחס לצ'רני בדמות תרומות ליד שרה (עבור אורי לופוליאנסקי) ובית מלכה (עבור אברהם פיינר) נאמר בסיכומים, כי כלל לא ברור מהפן המשפטי שניתן להגדיר תרומות כאלו כשוחד. מכל מקום, משפחת צ'רני ידועה בתרומות העתק שלה וצ'רני כלל לא ניסה להסתיר את התרומות ליד שרה ולבית מלכה, כל תרומותיו נרשמו כדין ולבית מלכה תרם עד שנת 2010. לשיטת ההגנה, גם השימוש בתרומות כלובינג - כדברי צ'רני עצמו - הוא לגיטימי, וכך עושות חברות גדולות רבות.

"בשלושת המקרים בהם מייחס דכנר מתן שוחד ל[אהוד] אולמרט בשנות ה-90, סיפוריו של דכנר מנוגדים למתווה העברת כספי השוחד שטען שסיכם עם הלל", נאמר עוד. ואילו התרומות ליד שרה ניתנו בקביעות עשור לפני תחילת הפרויקט ונעשו בגלוי - ולפיכך אין לקבל את טענת דכנר, כאילו תרומותיו-שלו היו שוחד שנועד להסתיר את צ'רני.


"כחומר ביד היוצר"


גירסתו של דכנר על אופן מימון השוחד בשנות ה-2000 - כנגד חשבוניות שהוציא להולילנד - היא מופרכת ולכן גם דכנר שינה אותה במהלך עדותו ואמר שמימן בעצמו חלק מהשוחד, אומרת ההגנה. הסניגורים מאשימים את התביעה בביצוע טיעון אריתמטי המנוגד לעדותו של דכנר, בנוגע לסכום שכביכול העביר צ'רני לדכנר באותן שנים. טיעון זה "אינו נתמך בכל עדות ועושה שימוש במספרים כחומר ביד היוצר".

לדברי ההגנה, "מבחינת סיפור הבדים של דכנר הוא נמצא בפני בעיה קשה ביותר" בבואו לדבר על השנים 2003-2002, שכן אין בידיו מסמכים. "לכן אנו נתקלים בסדרה מדהימה של מזכרים ודפי יומן מזויפים המדברים על ארבע מערכות שוחד שונות במתווה תמוה משהו, לפיו כביכול דכנר שילם, הלל אישר את התשלומים בדיעבד אך לא החזיר את הכספים לדכנר ונותר כביכול חייב לו. זו ההזדמנות האחרונה של דכנר לקשור בין הלל לבין אולמרט", ולכן בכל האירועים מדובר לכאורה על אולמרט.


"הצהרה שערורייתית"


האירוע המרכזי בשנים אלו הוא 500,000 השקלים שנתן דכנר ליוסי אולמרט. על כך אומרים הסניגורים, כי דכנר עצמו אמר שמצבו הכספי היה בכי רע בשנת 2002 ולכן לא סביר שיכול היה לשלם כזה סכום. לא נמצא כל זכר לצ'קים שכביכול נתן דכנר ליוסי, והסיפור כלל לא נזכר בכתב הסחיטה (טיוטת התביעה נגד צ'רני). בשולי נקודה זו מעירים אדרת ומנור-נהרי, כי הצהרתה של המדינה לפיה התיעוד של דכנר על שיחתו עם אולמרט בנושא הוא מזויף אך מתייחס לאירוע שהתרחש, "היא שערורייתית ואין לה מקום במדינה מתוקנת".

בנוגע לשוחד הנטען לאורי שטרית אומרים הסניגורים, כי הוא הערים קשיים על הפרויקט - למשל בהורדת מאסת הבנייה בצורה משמעותית - בדיוק בתקופה בה על-פי הטענה קיבל שוחד מדכנר. גירסתו של דכנר בדבר סכום השוחד ששילמה הולילנד לשטרית עברה בכמה שלבים מ-900,000 שקל לאפס. ואילו לגבי 45,000 שקל שדכנר נתן לטענתו לשולה זקן עבור אולמרט, הם אומרים שהסיפור מופרך וחסר כל היגיון.

לסיום אומרים אדרת, מנור-נהרי ופרידמן: "האפשרות שהלל צ'רני - בניגוד מוחלט לדמות שהצטיירה במשך שנים ארוכות אצל אנשים רבים, שונים ומגוונים, כמו גם בפני בית המשפט הנכבד שבפניו נחשף על פני תקופה ארוכה - הינו אדם מושחת ביסודו שנתן ידו ואף הוביל מהלכי שוחד ושחיתות, איננה עומדת במבחן הסבירות והשכל הישר. על כן יש לאמץ בענייננו אפשרות שונה, התואמת את דמותו ואישיותו של הלל, ולפיה הוא איננו עבריין אלא מי שנפל קורבן לנוכל מושחת".