או-טו-טו, כך מספרים לנו כותרות המדורים הכלכליים, תיסגר העסקה של מכירת השליטה במונופול המזון תנובה לענקית המזון הסינית ברייטפוד, יצרנית מוצרי החלב השלישית בגודלה בסין. עניין של שבוע-שבועיים, אומרים, רק מחליפים טיוטות בסין, ואז הסינים כנראה יגיעו לישראל לסגור את הקצוות.

זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, סגור וחתום, אבל בין אם העסקה תתעכב, תידחה או אף תתמסמס, ייסגר וייחתם כאן אחד הפרקים המביכים ביותר ב"תהליך ההפרטה" - בין אם מדובר בהפרטה ממשלתית או בהפרטה של קיבוצים ומושבים כמו במקרה של תנובה. זהו אחד הפרקים המעידים יותר מכול על תהליך העברת העושר מרבים למעטים, לא בזכות כישרון יוצא דופן אלא בזכות האפשרות לרכוש חברה בנזיד עדשים, לחלוב אותה, לדפוק את הצרכנים ולמכור אותה ברווח חלומי. לא פעם ולא פעמיים הצמדנו לפרשת מכירת תנובה את המילה "שערורייה", בליווי ביקורת על הליכי ההפרטה ותוצאותיהם, אבל אין כמו מספרים, רק מספרים, כדי לבטא את גודל המבוכה ולספר את הסיפור הגדול של אי-השוויון בחברה הישראלית.

3.9 מיליארד שקל זה השווי של תנובה שלפיו התבצעה עסקת ה"הפרטה" בינואר 2008. את ההפרטה הזאת ניהל ביד רמה אריק רייכמן, אז הבוס הגדול של תנובה. זו הייתה הפרטה די מורכבת, כי תנובה הייתה אגודה שיתופית, שהיו לה 640 בעלי מניות - קיבוצים ומושבים - שההבנה בפיננסים הייתה מהם והלאה. תנובה עצמה הייתה מונופול עם רווחיות שולית יחסית להיקף המכירות שלו. במכרז למכירת השליטה התמודדו חמש קבוצות: קרן מרקסטון, קרן אייפקס, מאיר שמיר, יגאל אהובי ואפריקה ישראל של לב לבייב. זהבית כהן, מנהלת העסקים של אייפקס בישראל, הייתה הנחושה ביותר. היא הסתובבה במושבים ובקיבוצים, יצרה קשרים הדוקים עם רייכמן, וכאחת שמבינה היטב בפיננסים, היא צללה לדוחות והבינה את הפוטנציאל האדיר. אף שאפריקה ישראל הציעה במכרז 25 מיליון דולר יותר, החליט רייכמן לבחור באייפקס. לימים הוא אמר שבתנובה התרשמו שאפריקה לא רצינית ורשלנית, ומתוך דאגה לבייבי שלהם ולעתידו הם בחרו באייפקס ובזהבית. בחוכמה שבדיעבד, רייכמן נהג נכון, כי אפריקה נכנסה מאוחר יותר לסחרור ולהסדר חוב, אבל השאלה היא אחרת: מדוע לא התבצעה סוג של התמחרות עם אייפקס במכרז כדי "לסחוט" כמה שיותר? הרי המטרה של כל מוכר: "לסחוט" כמה שיותר מהקונה.

העסקה יצאה לדרך באופן הבא: 23.3% נותרו בידי הקיבוצים, אייפקס צירפה שותף ישראלי (מאיר שמיר), כך שהקרן החזיקה את השליטה בתנובה (56%), ומבטח שמיר בבעלותו של שמיר החזיקה את היתרה (20.7%). איציק באדר, האיש החזק בארגון הקניות של הקיבוצים שהותירו בידיהם נתח כלשהו מתנובה, הוא בן-דודו של מאיר שמיר. זהבית, מאיר ואיציק יצאו למסע של 6 שנים, שבמהלכן זהבית ומאיר הסתכסכו ורצו לקנות זה את חברתו של זה, ותנובה עצמה הסתכסכה קשות עם הצרכן הישראלי (המחאה החברתית). אבל ביום העצמאות הקרוב כל השלושה יוכלו למנגל יחדיו בחדווה רבה את הבשר תוצרת אדום-אדום של תנובה. המשיכו הלאה ונראה מי עוד שופד בדרך לחגיגה.

8.5 מיליארד ש' פלוס מינוס זה שווי תנובה שעליו מדברים עם הסינים. מדובר בהשבחה יפה, ותכף נראה עד כמה היא יפה. איך היא נוצרה? זהבית כהן טוענת שאייפקס העבירה את תנובה מהפכה תרבותית, ארגונית ותפעולית. "זו מהפכה שהייתה עלולה למוטט חברה אחרת, הכול נעשה באופן מדויק, בסכין מנתחים...", אמרה בעבר בראיון ל"ליידי גלובס" והוסיפה: "צריך היה לגדל את המנהלים כדי שידברו את השפה של אייפקס... היום יש מנג'מנט קפסיטי..."

עם כל הכבוד ל"שפה של אייפקס" ול"מנג'מנט קפסיטי" (אכן, היו תהליכי התייעלות ומיקוד ברווח), התשובות שלנו לשאלת ההשבחה הרבה יותר פשוטות והן גם בשפה מאוד פשוטה, בעברית, לא באנגלית: קונים בזול, חולבים את הצרכן, חולבים את המדינה, ממנפים את החברה, ממנפים את העסקה ויוצאים עם רווח ענק.

2.6 מיליארד שקל זה סכום הדיבידנדים שחילקה תנובה מאז הופרטה החברה מקיבוציה וממושביה (ראו טבלה). אם מוסיפים את זה לשווי החברה בעסקה עם הסינים, יוצא שהשווי של תנובה שולש כמעט בתוך 6 שנים. אתם מכירים עוד חברת מזון שהושבח פלאים בתוך זמן קצר יחסית? מניית אסם, למשל, עלתה מתחילת 2008 ב-116%, מניית שטראוס עלתה באותה תקופה בכ-30%, השווי של תנובה עלה ב-185%.

אבל מספרי ההשבחה שסיפקנו כאן הם כמובן לא מדויקים כלל ועיקר. אייפקס ושמיר לא ממש הביאו מהבית 3 מיליארד שקל, חלקם בעסקה. הם לקחו הלוואה, הליך די שגרתי בעסקות רכישה. מה שנקרא "מינוף".

1.8 מיליארד שקל זה סכום ההלוואה שקיבל על עצמו התאגיד הייעודי שהקימו אייפקס ומבטח שמיר לצורך רכישת השליטה. ההלוואה הזאת, על גלגוליה, הייתה אמורה להיפרע בפברואר השנה. היא אינה בסכנה כמובן עם כאלה ביטחונות (מניות תנובה) ולכן היא גולגלה הלאה לתחילת פברואר 2015. במסגרת הגלגול בוטלה עמלת הפירעון המוקדם של הלוואה. כלומר, היא כנראה תיפרע מוקדם אם העסקה תצא לפועל.

1.9 מיליארד שקל זה החוב של תנובה עצמה לתאגידים בנקאיים ונותני אשראי אחרים. תנובה עצמה התמנפה באופן די אגרסיבי, הן כדי לממן השקעות חדשות והן כדי לממן את חלוקת הדיבידנדים האגרסיביים שלה לבעלי השליטה. אין בכך כל פסול, כי לתנובה יש תזרים מזומנים מאוד חזק, לפחות חצי מיליארד שקל בשנה, והיא יכולה בקלות לשרת את חובותיה. אלא שזו התנועה הקלאסית של כל רוכש, במיוחד קרנות, ומי שמלין עכשיו על הפרקטיקות המוקצנות של קרן מרקסטון פשוט מאחז עיניים. זו התנועה הקלאסית: מינוף העסקה, מינוף החברה עצמה והתמקדות ברווח, שבאה בהרבה מקרים על חשבון הצרכן והעובדים. אם זה מצליח, מדובר בבינגו, במיוחד אם יש לך מונופול כמו תנובה. אם זה נכשל, כמו בסטימצקי, שפועלת בשוק קשה, אתה נשאר עירום.

אגב, את עליית המדרגה במינוף החברה ביצעה תנובה ביולי אשתקד. היא נטלה שתי הלוואות, חצי מיליארד שקל כל אחת. האחת ל-10 שנים, בריבית ללא הצמדה של 3.05% בשנה. השנייה, ל-6 שנים, בריבית ללא הצמדה של 2.8% לשנה. הכסף שוכב על הרצפה, בזיל הזול, אז למה שלא תיקח? עוד תופעה שתתפוצץ לנו בפנים עם סיום עידן הכסף הזול, שנמשך כבר יותר מ-5 שנים (צחוק הגורל, בערך מאז שהעסקה של תנובה יצאה לפועל).

1 מיליארד שקל לפחות זה הרווח של תנובה ממכירת הנדל"ן שלה. תנובה עשתה קופה יפה ממכירת שורה של נכסים: מהיהלום שבכתר, השוק הסיטונאי, דרך מתחם סינמה סיטי בגלילות ועד מתחם המחלבה בדרך בגין בתל אביב. השווי ההוגן של יתרת הנדל"ן להשקעה של תנובה עומד עתה על מיליארד שקל ברוטו. בפועל, מתברר שתנובה הופרטה במחיר המשקף פחות או יותר את שווי הנדל"ן שלה, וכל הפעילות המונופוליסטית שלה תומחרה למעשה בחינם. למען ההגינות, נאמר שאייפקס נהנתה כמובן מעליית המחירים המסחררת בשוק הנדל"ן שהחלה פחות או יותר מאז שרכשה את החברה. שוב, הריבית הנמוכה עשתה את עבודתה מצוין פעמיים: פעם בכסף הזול של המינוף ופעם שנייה בניפוח הנכסים של תנובה.

פי 5 זו התשואה האמיתית של קרן אייפקס על ההשקעה שלה. באופן גס, זה החישוב: 3 מיליארד שקל הושקעו על-ידי אייפקס ומבטח שמיר, כ-2.2 מיליארד שקל מתוכם על-ידי אייפקס. ההון העצמי שהושקע על-ידי אייפקס, בניכוי חלקה בהלוואה עומד על כ-900 מיליון שקל. היא צפויה לקבל כתוצאה מהעסקה עם הסינים כ-4.8 מיליארד שקל ולהחזיר באמצעות התמורה את חלקה בהלוואה, שעומד, באופן גס, כולל ריביות כמובן, על כ-1.6 מיליארד שקל. כלומר, נותרו לה כ-3.2 מיליארד שקל. תוסיפו לזה את חלקה (ברוטו) בדיבידנדים, כ-1.5 מיליארד שקל, תקבלו תמורה כוללת של כ-4.7 מיליארד שקל על השקעה של 900 מיליון שקל בלבד, כלומר, יותר מפי 5 (!). רווח פנטסטי של 3.8 מיליארד שקל. מדהים! מדהים עוד יותר שהרווח הזה, כאמור, לא ממוסה והמס היה יכול להגיע (25% מס רווחי הון) לקרוב למיליארד שקל (כולל מיסוי דיבידנדים שלא קיים במקרה הזה). הנה מיליארד שקל שהלכו לאיבוד למדינה.

0 שקלים זו התמורה שתשלם אייפקס למדינת ישראל כמס, כי קרנות זרות פטורות באופן גורף ממס על ההשקעה שלהן בישראל. העובדה הזאת נחשפה ב"גלובס" כבר בשנת 2011, אבל עם הרווח האדיר של אייפקס בתנובה החשיפה הזאת מקבלת משמעות מכוערת במיוחד. הפטור הגורף ממסים הוא מבית מדרשו ומשנתו של מר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שמבחינתו התרפסות והתבטלות בפני משקיעים זרים הן שם המשחק. אפשר להבין את זה בהחלט בכל הנוגע לאינטל, שהיא סיפור אחר לגמרי - סיפור של יצירת תעסוקה, מנוע של חדשנות וכר נרחב ליזמויות. אבל אי-אפשר להבין את זה בכלל במקרה של אייפקס. זו קרן זרה שבאה לתקופה מוגבלת בלבד, כדי לעשות סיבוב, רק סיבוב, ולא מעניין אותה שום דבר אחר - לא עובדים, לא צרכנים ולא ספקים. התופעה הזאת חזרה באופן זהה ואף חריף יותר בבזק - שם חלבה קבוצת סבן-אייפקס-מורי ארקין את מונופול התקשורת, חלבה את הצרכנים (באמצעות פלאפון ועדיין באמצעות החטיבה הנייחת שלה), פיטרה מאות עובדים ויצאה עם סיבוב ענק ועם 0% מס (לבד ממורי ארקין). מה זה אם לא העברת עושר לידי מעטים על חשבון רבים?

5 מיליון שקל זה מענק האי-תחרות ששולם לאריק רייכמן בשני שלבים, מקופת תנובה. רייכמן וכהן לא ממש הסתדרו לאחר הרכישה ורייכמן נאלץ לפרוש (אריק על זהבית: "היא מנהלת בשיטה של פיקוח הדוק, לחץ תמידי על האנשים וקבלת מידע תמידי על מה שקורה... זה שורש ההבדל בינינו"). רייכמן לא ראה במענק הזה סוג של הכרת תודה לעסקה שרקחה זהבית ("מנסים ללכלך כאילו קיבלתי כסף למכור את תנובה בזול"), אבל כולנו יכולים להניח שזהבית הייתה נדיבה מאוד כלפיו כיוון שהבינה מה נפל לידיה ושלחה לו את תודתה על בחירתו בה כרוכשת באמצעות "מענק אי-תחרות". כי הרי מה זה מענק אי-תחרות של 5 מיליון שקל לעומת רווח של 3.8 מיליארד שקל פטור ממס? וחוץ מזה, משלמים את זה מקופת תנובה ולא מקופת אייפקס.






2011 זו השנה של המחאה החברתית, שבה נדמה היה שתנובה היא תאגיד מנוצח, מושפל וכנוע. סדרת תחקירים שהוביל "גלובס", בראשותה של אילנית חיות, חשפה את העיוותים בשוק החלב והמחירים המנופחים והובילה למחאת הקוטג'. התברר שלא "מנג'מנט קפסיטי" הוביל להשבחה האדירה של תנובה אלא דבר הרבה יותר פשוט: מקינזי, חברת ה"ייעוץ" (במירכאות, כי מקינזי היא אחת הרעות החולות של העולם התאגידי), הבחינה בכוח של המונופול והמליצה לזהבית: הביקוש קשיח, יאללה, להעלות מחירים. בזכות ההמלצה הזאת הגיעה בשנת 2010 הרווחיות התפעולית של תנובה לשיעור של כ-12%. זהו אומנם שיעור סטנדרטי אצל אסם, אבל בתנובה הוא מטעה משום שהוא סבסד פעילויות הפסדיות או מאוזנות כמו המחלבה ברומניה ותחום הבשר. בשנת 2011 ניצלה תנובה את העלייהום על החברה, ניקתה אורוות, מחקה את הפעילות הכושלת ברומניה והציגה רווחיות אפסית (ראו טבלה), שהוכיחו לכאורה לציבור שהנה, ניצחתם אותנו, הורדנו מחירים בגלל המחאה.

אלא שעולם כמנהגו נוהג, תנובה התאוששה, הרווחיות התפעולית השתפרה. היא אומנם לא הגיעה לשיא של 2010, אבל זו תהיה כבר הבעיה של ברייטפוד, אם העסקה תצא לפועל.

הצביעות אנחנו שומעים היום את הקולות שמתנגדים לעסקה עם הסינים ושואלים את עצמנו איפה הם היו בדיוק כשאייפקס הייתה שותפה לרכישת בזק, איפה הם היו כשהיא רכשה את השליטה בתנובה ואיפה הם היו כשהיא רכשה את השליטה בפסגות, בית ההשקעות הגדול בישראל. הם מחאו כפיים לקרן הזרה, רקדו סביב המשקיע הזר והיללו את כניסתו למשק הישראלי. רובם היום הפכו את עורם, הפכו ל"חברתיים" ולמטיפים נגד אי-השוויון בישראל, ופתאום הם גם מתנגדים למכירת השליטה לסינים, לכאורה בשם הציונות.

מבחינתנו, אייפקס הרבה יותר גרועה מברייטפוד, ואם הסינים יעשו את העבודה שעשתה כימצ'יינה במכתשים-אגן, אז מוטב שהיא תעבור לשליטת הסינים. במכתשים-אגן אפשרו הסינים לחברה להתאושש מהמשבר שפקד אותה, מחקו אותה מהמסחר והקריבו את הטווח הקצר עבור הטווח הארוך. נכון שאלה מקרים שונים לחלוטין, כי עיקר פעילותה של מכתשים-אגן הוא בחו"ל ותנובה היא חברה מקומית, אבל ברייטפוד עדיפה עשרות מונים על אייפקס, בדיוק כמו שכל גוף אחר עדיף על אייפקס בפסגות. מכירת שליטה בגוף פיננסי שמטפל בכסף של אחרים לקרן שכל עניינה הוא לעשות סיבוב ולצאת ברווח ענק היא אבסורד הזועק לשמים. מה אתם מצפים ממנה? שתחשוב על הלקוחות? שתחשוב לטווח ארוך? היא רוצה רווח, רק רווח ועוד פעם רווח, וזה יבוא כמובן על חשבון הלקוחות.

נתניהו צריך להסתכל על התוצאות המעוותות של הפרטות בזק ותנובה ולהבין איזה נזק הן גורמות לציבור, בחסות סיסמאות יפות של השקעות זרות וכדומה. קרן זרה ומשקיע זר עם ניחוח ישראלי (סבן) גרפו פה מיליארדים, עשקו לקוחות, זרקו עובדים וקיבלו על זה פרס: אפס אחוז מס. הללויה.