מול דרישתם של שרים כמו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לשבור את חמאס (או לכל הפחות לגבות ממנו מחיר חסר תקדים), נעמדו פוליטיקאים ועיתונאים, יאיר לפיד וגאולה אבן כמייצגים בולטים, שהעמידו שיח חתרני שעל פיו "שרי ממשלה מסוימים חושבים ומתבטאים כמו טוקבקיסטים". מדובר בטריק ידוע, חלק מהארסנל הרטורי של כל פוליטיקאי: כשעמדה כלשהי של עמית אינה נראית להם, חבל לבזבז זמן על התמודדות ראויה ומושכלת עמה אם אפשר פשוט להנמיך אותה לרמת טוקבק. מבחינה זו, בבואם להזנות את התפיסה המדינית-ביטחונית של יריביהם האידיאולוגיים, דווקא נציגי מחנה לפיד-אבן מיצבו את עצמם כטוקבקיסטים, משום שגם התבטאות בנוסח "שרי ממשלה מסוימים חושבים ומתבטאים כמו טוקבקיסטים" היא טוקבקיסטית במהותה. הרי לא זכור שמאחורי סיסמתם זו הם הסבירו לעומק מדוע "להיכנס בחמאס" זו אופציה גרועה שאינה משרתת את ביטחון ישראל ולא טרחו להוכיח מדוע ההכלה וההידברות שהם מציעים היא אופציה טובה יותר. מכאן, שאבן הבוחן לרצינותה של הצעת מדיניות כלשהי אינה טמונה בסגנונה, אלא האם בעקבות ההצעה התקיים דיון סדור ורציני על משמעויותיה והאפקטיביות שלה: האם היא בת ביצוע? איזה מחירים (חיי אדם, הון, רכוש, לגיטימציה בין-לאומי) יידרשו על-מנת להוציאה לפועל? אלו תוצאות תניב ואלו לעולם לא תשיג? מהי התועלת שתצמח מכך לישראל לטווח הקצר ולטווח הארוך? האם יש חלופות טובות ממנה עבור יעדי הממשלה?