"המידע מהגורם המדיני מצוץ מן האצבע"

האם נותר עוד מה לומר על ישראל ועל עזה? העיתונות הבינלאומית הייתה מלאה הקיץ כמעט אך ורק בנושא הזה. צופי טלוויזיה ראו ערימות של הרס ועננים של עשן מתוך שינה. מאמר מייצג מגיליון "ניו-יורקר" שפורסם בתחילת אוגוסט תיאר את אירועי הקיץ הנוכחי באמצעות שני משפטים שהוקדשו לזוועות בניגריה ובאוקראינה, ארבעה משפטים שהוקדשו לרוצחי העם המטורפים של דאעש, ושאר המאמר - 30 משפטים - הוקדש לישראל ולעזה.

תמה העמדת הפנים. עוד בימי הלחימה התחיל להתגלות פרצופם האמיתי - שלוחה של השמאל בישראל, שמבקשת למנף את המציאות בגבול לקידום האג'נדה הפוליטית של מפלגות השמאל, במסווה של בעיות ביטחון שוטף; הגיע הזמן לומר להם: חדלו!

כבימים ימימה החל הריטואל השנתי סביב תקציב הביטחון. הויכוח עולה השנה לדציבלים גבוהים עקב התכתשות צוק איתן הכמעט עונתית עם החמאס. מצד אחד טוען אמיר לוי ראש אגף התקציבים באוצר שאם ניכנע לדרישות משרד הביטחון ידרדר המשק למצב אליו נקלע אחרי מלחמת יום הכפורים. מאחר שמעלה הטענה המופרכת היה עולל בעת המלחמה ההיא קשה להאשימו באבדן הזיכרון, אך אם היה טורח לבדוק הנתונים היה לומד שבאותה מלחמה כל הצבא היה מגויס במשך חודשים, המילואימניקים שרתו 4-6 חודשים והמלחמה הייתה טוטלית בשתי חזיתות. המשק שהיה קטן, מנה כ-3.5 מיליון תושבים, והיה משותק במשך מספר חודשים לא מבוטל - כך שהטעון לא מחזיק מים.

אחרי המלחמה האחרונה, שזכתה לשם "צוק איתן", שנטלה חייהם של פלשתינים וישראלים וזרעה הרס ואימה, עלה יותר מדי מאוחר על סדר היום הציבורי שלנו ההכרח לדון באופק מדיני והצורך להירתם לפתרון של שתי מדינות לשני העמים.