בג"צ דחה (יום ד', 10.12.03)את עתירת המדינה נגד סמכותו של בית הדין הארצי לעבודה, לדון בתביעת ההסתדרות לכבד את ההסכמים הקיבוציים שלטענתם הופרו, ולבטל את הסדר הפנסיה החדש. ההחלטה נתקבלה ברוב של 4 שופטים (אור, מצא, בייניש וריבלין) מול דעתו החולקת של השופט אדמונד לוי, שסבר שאין אפילו 'אבק מחלוקת' בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים ומדובר בתקיפה ישירה של חוק, אותה יש לעשות בבג"צ.
כזכור, האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות פנה לבית הדין הארצי לעבודה, לאחר שהכריז על סכסוך קיבוצי, על-רקע חקיקתו של פרק י"ד לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל, בתביעה לבטל את הסדר הפנסיה החדש של האוצר. טענת ההסתדרות היתה, שעקב הוראות החוק המתקן, התאחדות התעשיינים, אשר הינה צד להסכמים קיבוציים עם ההסתדרות, נמנעת מלמלא הוראות הנכללות בהסכמים אלה והנוגעות (לפי הנטען) לזכויות פנסיה של העובדים.
העתירה העיקרית של ההסתדרות היתה, שיוצהר שההסכמים הקיבוציים שרירים וקיימים, וכי הזכויות הפנסיוניות של העובדים, עליהן חלים ההסכמים הקיבוציים, לא שונו במאום. מאחר וקיום הוראות החוק המתקן מצד התאחדות התעשיינים, יביא בעקבותיו לאי מלויין של חלק מהוראות ההסכמים הקיבוציים, ביקשה ההסתדרות עוד כי בית הדין הארצי יוסיף ויחליט, וזאת מכוח סמכותו הנגררת, שהוראות החוק המתקן אינן תקפות, וזאת מנימוקים המפורטים בעתירתם.
התאחדות התעשיינים הודיעה להסתדרות, כי בכוונתה לפעול על-פי החוק המתקן, והתוצאה היא שלא יוכלו למלא חלק מההתחייבויות על-פי ההסכמים הקיבוציים.
ביה"ד דחה טענת המדינה כי הוא מחוסר סמכות
המדינה העלתה בפני בית הדין טענה מקדמית, לפיה הוא מחוסר סמכות לדון בנושא זה, הן מאחר ואין הנושא בא בגדרי סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה, הקובע את סמכותו הייחודית של בית הדין, והן משום שעתירת ההסתדרות, מבחינה מהותית, הינה למעשה תקיפת חוקתיותו ותקפותו של החוק המתקן, ובנושא זה ראוי היה לפנות בעתירה לבג"צ בתקיפה ישירה ולא לפנות לבית הדין הארצי, אשר יידרש לדון בתקיפת החוק המתקן בעקיפין, מכוח סמכות נגררת.
בית הדין הארצי לעבודה דחה, בהחלטת ביניים שניתנה על-ידו ברוב דעות, את טענתה המקדמית של המדינה. על החלטת ביניים זו, עתר האוצר לבג"צ בדרישה למנוע מבית הדין לעבודה לדון בנושא. אולם, כאמור, דעת הרוב בבג"צ קיבלה היום את עמדת ההסתדרות ודחתה את העתירה.
דעת הרוב בבג"צ: לבית הדין יש
סמכות נגררת לדון בתוקף הסדר הפנסיה
שופטי דעת הרוב קבעו, כי "בין ההסתדרות לבין התאחדות התעשיינים קיימת מחלוקת אמיתית בדבר קיום תנאי ההסכם הקיבוצי. אמנם מחלוקת זו נולדה עקב חקיקת החוק המתקן, ורק בשל קיומו של האחרון אין התאחדות התעשיינים מוכנה או יכולה לעמוד בתנאי ההסכמים הקיבוציים. אך יהיה הטעם לכך אשר יהיה, ויהיו המוטיבציות של התאחדות התעשיינים אשר יהיו, עובדה היא שכפועל יוצא של החוק המתקן, אין התאחדות התעשיינים עומדת לקיים תנאים מאלה הנכללים בהסכמים הקיבוציים. בנסיבות אלה, מתקיימים התנאים אשר בסעיף 25(1), המקנים לבית הדין הארצי סמכות לדון בעניין".
"מכיוון שלטענתה, ומנימוקים המופיעים בבקשתה, לחוק המתקן אין תחולה, רשאית היתה [ההסתדרות] לעתור לבית הדין הארצי, על-מנת שיצהיר על תקפות כל תנאי ההסכמים הקיבוציים".
"העובדה שכדי לזכות בסעד זה יידרש בית הדין הארצי לדון ולהכריע - מכוח סמכותו הנגררת, שלא בתקיפה ישירה - בשאלת תקפותו של החוק המתקן, אינה משמיטה את הקרקע מתחת לסמכותו. על-פי המצב המשפטי כיום, אם במסגרת הכרעה בהליכים שבפניו נדרש בית משפט גם להכריע בשאלת תקפותו של חוק, רשאי הוא להכריע בכך ככל שהדבר נדרש לעניין הנידון בפניו, ותהיה להחלטתו תחולה מחייבת לגבי המתדיינים שבפניו".
"יש הסבורים, וביניהם המדינה, שבשאלת תקפותו של חוק כמו בענייננו, גם אם מוסמך בית הדין הארצי לדון בכך בגררה, ראוי היה לנקוט בדרך של תקיפה ישירה של החוק, בעתירה לבית משפט זה. אפשר שכך הוא, ואפשר, שכמו לשיטת המשיבים, טוב הדבר שהמחלוקת בענייננו תתלבן תחילה בבית הדין הארצי, אשר לו המומחיות במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי. כך או כך, הננו סבורים, כי משנקבע שלבית הדין הארצי יש סמכות לדון בעניין, אין לבטל את החלטתו בדבר היותו מוסמך לדון בעניין, אפילו דעת ראשונים עדיפה על דעת אחרונים".
הצהרה בדבר בטלות החוק תקפה רק בסכסוך בין הצדדים
ברור, הוסיפו השופטים, "שהצהרה כזו [בדבר בטלות החוק] יכולה להינתן, כמבואר לעיל, רק במסגרת הסמכות הנגררת, וכוחה יהיה יפה אך ביחס לסכסוך אשר בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים".
יחד עם זאת, גם דעת הרוב סברה כי לפחות לגבי אחד הסעדים, בית הדין משולל סמכות: "המדינה צורפה כצד לעתירה, וכשעסקינן בטענה בדבר בטלותו של חוק, טוב הדבר שהמדינה תהיה מיוצגת בהליך".
"אך העתירה כוללת גם בקשה לסעד נגד המדינה, והוא להורות לה שלא לפגוע ביישום ההסכמים הקיבוציים החלים על עמיתי קרנות הפנסיה, ולחייבה לקיים את החלטת הממשלה מספר 5156 מיום 29.3.95. סעד זה אינו נכלל במסגרת 'תובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים', כמובנה בסעיף 25(1). מכאן, שסעד זה חורג ממסגרת סמכותו של בית הדין הארצי לפי סעיף 25(1)".
אחד ממייצגי ההסתדרות בהליך, עו"ד בעז בן צור, אמר בתגובה, כי "משמעות ההחלטה היא, למעשה, חיזוק מעמדו של בית הדין לעבודה וקבלת עמדת ההסתדרות, לפיה מערכת הפנסיה היא חלק ממערכת יחסי העבודה בישראל".
דעת המיעוט: עתירת ההסתדרות כלל אינה באה
בסמכותו של בית הדין לעבודה
השופט אדמונד לוי, שמצא עצמו בדעת מיעוט מול 4 השופטים האחרים, בחר להתמקד רק באחד הטעמים שהעלו שופטי דעת הרוב, עליהם הוא חולק.
לוי הזכיר, כי סעיף 25(1) קובע 2 תנאים מצטברים אותם יש למלא, כדי לבוא בשעריו של בית הדין הארצי לעבודה. הראשון, מתייחס לזהותם של אלה היכולים להגיש תובענה מכוחו, והאחר, מגדיר את מהות התובענה אותה ניתן להגיש.
"להשקפתי, וככל שהדברים נוגעים לעותרת, לא מתקיימים בעתירתה של ההסתדרות בפני בית הדין הארצי לעבודה אף אחד משני תנאים אלה".
ראשית, "סעיף 2(2) לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, מגדיר מהו 'הסכם קיבוצי כללי', ומהגדרה זו אתה למד על אלה היכולים להיות צד לו, לאמור, ארגון-עובדים יציג, מחד, וארגון מעבידים, מאידך. אין צורך לומר כי המדינה אינה 'ארגון עובדים', אולם היא גם אינה 'ארגון מעבידים', וממילא היא לא נכנסת לגדרם של בעלי-הדין בהם עוסק סעיף 25(1), היינו, 'מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי'".
ואולם, גם אם היתה ההסתדרות עוברת משוכה זו, היא היתה נופלת במשוכה הבאה: "מלשונו של סעיף 25 אתה למד, שגם אם המלה 'סכסוך' לא כלולה בו, אין ספק שהוא נועד ליישב מחלוקות שנתגלעו בין צדדים להסכמים קיבוציים כלליים. לפיכך, כדי שבית הדין הארצי לעבודה יקנה סמכות לדון בעתירתה, היה על ההסתדרות להצביע על מחלוקת שנפלה בינה להתאחדות התעשיינים, מחלוקת שלא נמצא לה פתרון, ומכאן הצורך ליישבה באמצעות פנייה לערכאה שיפוטית".
"אם ההסתדרות היתה מצליחה להצביע על מחלוקת מסוג זה, ולאור הדין הקיים, אפשר שהיתה נסללת בפניה הדרך לבקש את הכרעת בית הדין הארצי גם בשאלת חוקיותו של החוק, כשאלה שבגררה", ציין לוי.
עתירת ההסתדרות מלאכותית, ואין בה אף אבק
של מחלוקת עם התאחדות התעשיינים
"כדי להשיב על שאלה זו, עיינתי ושבתי ועיינתי בעתירתה של ההסתדרות, ומסקנתי היא שלאחר שאתה פושט ממנה את אותן מחלצות מלאכותיות בהן הולבשה, אינך יכול שלא להגיע למסקנה, כי בינה להתאחדות התעשיינים לא קיימת מחלוקת אמיתית כלשהי וגם לא אבק של מחלוקת, המחייבים את הכרעתו של בית הדין הארצי לעבודה".
ואולם, גם התאחדות התעשיינים מודיעה, כי היתה מקיימת את ההסכמים לולא החוק החדש, ומשכך, הרי שכל שהיתה ההסתדרות צריכה הוא להסיר את המכשלה של החוק החדש, וזאת בדרך של תקיפה ישירה שלו בבג"צ, אולם היא לא עשתה כן.
המדינה יוצגה בהליך על-ידי מנהלת המחלקה לסכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה, עו"ד נורית אלשטיין, ועל-ידי סגן פרקליטת המדינה, עו"ד קובי אמסלם. ההסתדרות הכללית יוצגה על-ידי עורכי הדין בעז בן-צור, צבי אגמון, עודד נשר ואבינועם כהן. האגף לאיגוד מקצועי יוצג על-ידי עורכי הדין דורית טנא-פרצ'יק ודורון יפת.
בג"צ 6871/03 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ו-11 אח'
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
